חודש אב מורכב. שמחת ראשו מהולה בתוגת שלושת השבועות, ופותחת ימים של מנהגי אבלות ששיאם החמור בצומות הזיכרון שלנו.
בערבו, מקריאות מגילת איכה עולים קולות עתיקים של זיכרונות כואבים, מפי הגבורה, בשפה ברורה ובנעימה קדושה. לא סתם מתכנסים במקומות רבים יחד לקריאה, אולי קל יותר כך לשאת זיכרון נשים רחמניות וילדיהן.
יחד, אנו מבכים את חורבן ציון וירושלים ובית המקדש. לא רק על הבית הפיזי אנו בוכים, אלא גם על חיי האדם, הריבונות, הישובים האבודים, והחורבן הרוחני, אובדן מי יודע כמה תילי תילין של חכמה עתיקה ששכנה בירושלים, ובכל אותם בתי מדרשות שהחריבו אויבי ישראל. ששה סדרי משנה ניסו לתקן מעט מן האובדן ההוא, ודורות חכמים התפלפלו כדי לשמור ולשמר עוד מסורות מקבילות שלא נכנסו לקאנון.
האם אנו מצטערים באמת על אובדן המקדש? קשה לענות בכנות על השאלה הזאת מתוך ישראל הריבונית באב התשפ"ב. מצד אחד, ודאי שבכל לב יהודי יש צביטה, למשל אם נחשוב על זה שיש סיכוי שלא נשמע לעולם כהן גדול יוצא מקודש הקודשים אל העם ביום הכיפורים, ולא נשמע שירת לוויים על המדרגות, שרים שיר למעלות או מהללים את הקב"ה בתוף, במחול, בצלצלי שמע במינים ובעוגב. יש כאלה המתגעגעים לקורבנות שיכפרו על עוונותינו, ויש למסע האישי אל ההר, אל הבית המשותף של כולם, איש איש וכמה ולאן שמותר לו להתקרב.
מצד שני, לו כציבור היינו מצטערים באמת על חורבן המקדש, לא רק היום ב-2022 המורכבת, אלא ביוני 67, כשהיה פחות מורכב, כשכיפת הסלע לא היתה מה שהיא היום עבור המוסלמים –מדוע לא עשינו דבר כדי להקים את הבית, ומדוע גם היום איננו עושים דבר כדי להקים אותו? הרי ישראל תקיף וחזק בארצו, וקל לפרש את שיבת ציון השלישית כאתחלתא דגאולה. האם נמתין לנצח משל אנחנו בגלות, או שמא עלינו לקום אל ההר, ולסייע לבניין הבית כמיילדות נאמנות על המשבר.
רב אורתודוקסי חסיד חכם אמר לי פעם "אתה לא בן אדם מקדשי". אני זוכר שחייכתי. אלוהים שלי נמצא בכל מקום, גם שכלית וגם רגשית. הוא שם בשקיות לחם העניים שמלקטי הקהילה מאחסנים במקררים שלה והוא שם בהתרגשות בקולה של בת המצווה. ועדיין, משום מה אני מתרגש יותר כשאני מתפלל בירושלים, ויותר מזה ברחבת הכותל. הייתי רוצה להצליח להגיע באחת השבתות להתפלל בבית הכנסת המהמם שבנו במנהרות הכותל, בתוך אחד החללים, קרוב קרוב, קרוב למה בעצם?
דרכה של היהדות הליברלית מסורתית לדייק בעבודת הקב"ה הרוחנית והשכלית. אני מאמין שזו גם דרכם של הרמב"ם ושל ספינוזה, שלא זכה לכבוד הראוי לו בין חכמי ישראל אלא "רק" לאהבת האומות ולפנתיאון הנצח של הפילוסופים. אם כך, מה לנו באבנים האלה שבירושלים, הרי כבודו מלא עולם ואוזנו כרויה לשמוע מחשבות ותפילות בכל מקום. אם כך, מדוע הקדיש הרמב"ם זמן ומאמץ לכתוב הלכות בית הבחירה בשפה ברורה משל מחר יוצא מכרז להקמת הבית השלישי? מדוע רובנו מתרגשים במיוחד בירושלים, ועם כל השכל הזה והרציונליות לכאורה אור אחר בלב נפתח מול האבנים העתיקות. לא סתם שם אנו זוכרים את מתינו בטקס הממלכתי של יום הזיכרון. לא סתם נשות הכותל מתעקשות להתפלל שם, אפילו שלא חסרים מקומות לקיים בהם מנייני נשים. אלה דברים שברגש, ועם רגשות לא מתווכחים.
אם דיוק בעבודת הקב"ה הוא לב העניין, דיוק בעבודה הרוחנית הפנימית ודיוק בעבודה הרוחנית הקבוצתית שלנו כקהילות חיים וכאומה – הרי עלינו להידרש גם לשאלת בנין הבית. מהו הבית השלישי, האם הוא בית תפילה לכל העמים, האם הוא מדינת ישראל, אולי הוא תיקון יהודי ישראלי עמוק ומשמעותי כל כך שנצליח להיגאל בזכותו מכל מגרעותינו האישיות והחברתיות, ונזכה להעפיל למעלת "ממלכת כהנים וגוי קדוש"?
מנהג יהודי מרוקו בינם גדלתי לנקות את הבתים ולשטוף רצפות לקראת הגאולה בצהרי צאביאף. כך היו קוראים אבותי הרומאניוטים לתשעה באב. גם לנו יש בתים לנקות, לפני שאנחנו רצים לבנות את הבית. אני מאמין שהמפתח לבית השלישי הוא דווקא המפתח הרוחני של התיקון. עד כמה שידיעתי משגת, פרופסור בוזגלו ותנועתו נמצאים שם בשלבים מתקדמים. תיקון של מה, זו השאלה האישית והלאומית שעלינו להתבונן בה ביום הזיכרון לשבר, ואיך לתקן, לזה יש לנו שבע שבתות של נחמה, לחשוב בהן איך בונים, ומה בונים, בנפשנו פנימה, וברוח הישראלית שלנו.
הרב יוסף ברוך-פרומר
קהילת מגן אברהם, עומר
