מהות האלהים
כדי להבין את מושג האלהים ביהדות ואת חשיבותו, עלינו לעמוד בקצרה על ראשיתו.
בתקופות קדומות הייתה קיימת אמונה בכוחות על-טבעיים ועל-אנושיים בכל עם ובכל תרבות. אולם, בין השקפות אלה לבין ההשקפה היהודית לא היה דבר.
עפ"י תפיסת תרבויות אלה לא היו האלים עצמאיים באופן מוחלט, אלא היו נתונים להשפעת הטבע והמאגיה. הם נולדו, הולידו ומתו, חיו חיים גשמיים גופניים דומים לאלו של בני האדם אבל ביתר אינטנסיביות. לא רק שהיו הרבה אלים לפי אמונות אלה, ולא רק שהיו ביניהם חזקים יותר וחזקים פחות, אלא שהם היון רעבים, צמאים, חולים, ורבו זה עם זה. בנוסף לכך, מבחינת המוסר לא הייתה זהות בין הטוב והאלוהי. נהפוך הוא, האמינו באלים טובים ובאלים רעים. לפי מסורות מסוימות הייתה תמיד מלחמה ביען שני כוחות שווים: הטוב והרע. לכן כתב ישעיהו "יוצר אור ובורא רע" כדי לשלול את הדעה הזאת. לפי אמונת ישראל, קיים רק אל אחד והוא ברא את הכל במאמרו.
המהפכה של דת ישראל לא הייתה רק בנושא אחדות האל אלא היא הייתה גם בבחינת השקפה חדשה ושונה לחלוטין על מהות האל. בניגוד לדתות אחרות, האמונה באלהים ביהדות אינה מבוססת על ניסים או על מאגיה, אלא על תפיסה אינסטינקטיבית של קיום האל. כל עוד אני מבין שהאל הוא "אחר" - שאי אפשר לתפוס את מהותו לא בדמויות ולא במילים או במושגים, אני מבין שיש לו היכולת לפעול בעולם מבלי להפוך את הסדר שהוא עצמו קבע. האל המתואר בתורה אינו כפוף לכוח אחר, אינו מושפע ממאגיה ואינו זקוק לצרכים גשמיים. כל רצונו הוא מוסרי וכל דרישותיו מבני האדם הם צדק, יושר ורחמים. ברור שהוא האחד והיחיד במובן של שונה מכל דבר אחר. אפילו השם של אלהים המופיע בפעם הראשונה בתורה, השם המפורש מבטא את הרעיון הזה, כי השם בא מן השורש ה - י - ה ("אהיה אשר אהיה") הוא זה שהיה הווה ויהיה, הוא נמצא בכל מקום ובכל עת בהתאם לרצונו החופשי והוא היסוד של כל מה שקיים.
בניגוד לדתות אחרות, התורה אינה מרבה לדבר על אלהים, בוודאי לא לתאר אותו ולא לספר על "תולדות חיו" כביכול. סיפורים אודות חיי האלהים אינם קיימים בתנ"ך. קיימות רק דרשותיו על בני אדם, דו שיח ואינטראקציה עם בני אדם ובמיוחד עם בני ישראל. יש שבח לאלהים, שמתבטא בעצם התגובה שלנו לפעולותיו ולנוכחותו. ואפילו על זה, כתוב בספר תהילים: "לך דומיה תהילה" אין מילים בשפת אנוש הראויות לו והיכולות לתאר אותו באמת. יש תאור של תגובות אלהים למעשי האדם והרהורים אבל תו לא. והסיבה פשוטה, התורה מהססת לתאר את הבלתי מתואר. מילותיה לגבי אלהים הן בגדר שירה, סמלים ורמזים. ההרגשה היא שעצם מהותו כל כך נשגבה ושונה שכל ניסיון לתאר אותו בתמונה, בפסל או אפילו במילים יגרום לו עוול. ההכרזה של משה, שהפכה לסיסמה של היהדות ובימי חז"ל לשבועת אמונים של היהודי - קריאת שמע - היא פשוטה וקצרה עד מאד:"שמע ישראל,ה' אלוהינו,ה' אחד". ה', השם המפורש, הוא האלהים שלנו, כלומר אנחנו מאמינים, משתחווים ומקשיבים רק לה' ולא לשום כוח או ישות אחרת. "ה' אחד" - כל מה שאפשר לדעת על ה' הוא שהוא אחד, יחיד, שונה ומיוחד. אין אחר כמוהו, ובידע זה עלינו להסתפק. כאשר ביקש משה להבין את דרכיו הוא שמע על מידות ה', על היותו "ארך אפים ורב חסד ואמת..." (שמות ל"ד; 6) וכאשר ה' מראה את עצמו למשה הוא אומר "וראית את אחרי ופני לא יראו" (שמות ל"ג; 23), כלומר אין האדם, אפילו הקדוש והטוב ביותר, יכול להבין את המהות האמיתית של האלהים. הוא מסוגל רק לתפוס חלק קטן של האמת.
גם בתקופת חז"ל נמנעו מסיפורים על חיי האל. השתמשו במשלים אולם נמנעו מלדבר על אלהים עצמו. הרבו לדבר על מידותיו של הקב"ה, מידות שנלמדו ונדרשו מהתורה, ובעיקר מידת הרחמים ומידת הדין, כלומר הצדק והרחמים, ולפי חז"ל מידת הרחמים גוברת על מידת הדין.
האמונה באלהים בימינו
בימינו התעוררו שלוש בעיות עיקריות בעניין האמונה באלהים: הראשונה - האמונה והמדע. יש הטוענים שללא הוכחה מדעית וודאית אי אפשר להאמין בקיום האלהים. אלא שהם שוכחים שכולנו מאמינים בדברים שאיננו יכולים לראות ואיננו יכולים להוכיח בוודאות גמורה. השאלה איננה האם המדע יכול להוכיח את קיום האל אלא האם המדע יכול לשלול את קיומו. בהמשך לשאלה זו נשאלת השאלה השנייה - האם יכול האלהים לפעול בניגוד לחוקי הטבע? האם ניסים במובן זה באמת חלו? מעניין שגם במאמרי חז"ל יש רמזים לעיסוק בשאלה זו. למשל, האיסור על תפילת שווא (ברכות ט';ג') מצביע על התפיסה שחוקי הטבע אכן קיימים ואפילו האלהים הכל יכול אינו פועל בסתירה להם.
דומני שעיקר האמונה באלהים אינו מבוסס על ניסים מסוג זה אלא על הרעיון שהטבע עצמו וחוקותיו הם כולם פועל יוצא של רצון האלהים, לכן טענתי היא שהחוקים הקיימים, המבוססים על סדר, מצביעים על כוח עליון המסוגל לכוון חוקים כאלה. הקביעה של היהדות היא, שכל זה אינו באקראי ואינו דבר מכני גרידא, כלומר לא שהיה איזה כוח שהפעיל את העולם ומאז אין לו מגע איתו. אלא כמו שכתוב בסידור "המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית" ו"... על ניסים שבכל יום עמנו". הכוח העליון לא רק ברא את הכל אלא פועל כל הזמן וכל דבר בעולם הוא נס. ייתכן שהבנתנו החדשה את חוקי הפיסיקה דורשת עדכון של השקפותינו, אבל אין בכך כדי לסתור את רעיון קיום האל. גם בעבר הייתה התפתחות. עד תקופת הרמב"ם, למשל, היו שלא ראו שום סתירה בין צורה גופנית של האלהים לבין השקפת היהדות, אבל בא הרמב"ם ולמיד שאמונה זו היא בניגוד למושג נשגב של אלהים. היו שחלקו עליו אך בסופו של דבר, נתקבלה דעתו על היהדות כולה. יתכן שגם היום חייבים לתפוס את אלהים אחרת מאשר רבותינו תפסו אותו. אבל יש הבדל עצום בין הטענה שחייבים לשנות את השקפתנו ולהתאימה לידע המקובל היום. השקפתנו חייבת להיות מתוחכמת יותר ומתקבלת על הדעת אבל אין צורך לשלול את אמונתנו. הבעיה השלישית היא בעיה מוסרית - צדיק ורע לו - בעיה שאינה חדשה אבל עולה ביתר חריפות בתקופתנו.
הבעיה מורכבת עד מאד ובמסגרת זו אין מקום לדון בה לעומק. לענייננו, חשובה הטענה שהשואה וכל אסון אחר, סבל ומוות טראגי, מוכיחים ש"לית דין ולית דיין". אנו שומעים כמה תשובות של מאמינים לשאלה זו, כגון: שבאמת יש צדק במעשיו אבל איננו מבינים זאת, שהכוח של אלהים מוגבל ולכן אינו יכול למנוע את הפשע. אני נוטה לחשוב שכאשר ברא אלהים את העולם הוא הכניס בו שני מרכיבים שהגבילו את התערבותו בנעשה בעולם, האחד - חוק הטבע הכולל את עצם האופי החומרני שלנו שעלול להמיט אסונות (ולכן המונח התלמודי - עולם כמנהגו נוהג) והשני - חופש הפעולה והבחירה של בני האדם המאפשר לרשע לגרום עוול לאחרים. אם אלהים היה מתערב בכל מקרה ומקרה לא היה העולם שאנו מכירים יכול להתקיים. העולם היה הופך למקום בלתי יציב והאדם - לייצור מכני, בלי חופש פעולה. בסופו של דבר חוזרים אנו למאמר חז"ל: "אין בידינו לא משלוות הרשעים ולא מיסורי הצדיקים" (אבות ד'; י"ט). אבל אם הברירה היא בין לומר שאין אלהים ולכן אני מבין מדוע יש רע בעולם או לומר יש אלהים ולכן אינני מבין מדוע קיים הרע, אני מעדיף את האפשרות השנייה. ברצוני להדגיש שחשוב לזכור שאלהים הוא שונה, אחר מבני האדם ולכן כל מה שאומרים עליו רחוק מן האמת.
כולנו התנסינו בחוויות שקשה להסבירן לאחרים אבל בכל זאת הן חוויות שחווינו. אי אפשר לתפוס במילים את הרגשות שלנו: אהבה, יראה ואפילו שמחה. מילים רומזות, ולא יותר. על אחת כמה וכמה לגבי האלהים. משתמשים במילים אבל חייבים להיות מודעים למגבלות השפה. הבעיה היא שחסרה לנו היכולת להביע את דעותינו בדרך אחרת. אנו מנסים להימנע מלשון גסה בקשר לאלהים, אבל אפילו מילים פשוטות כמו - "אמר" או "חשב" עושות שימוש בטרימינולוגיה אנושית, במושגים הקשורים לאופ הגופני שלנו, כלום אפשר אחרת? אי אפשר להוכיח בוודאות, באופן שכלי או מדעי, את קיום האלהים. לו כך היה המצב לא היה העניין מהווה נושא למחלוקת ולא היה דורש אמונה. אבל השכל יכול בהחלט לעזור לנמק את מידת הסבירות של אמונתנו ולטהר את דעותינו מאמונות טפלות וממושגים בלתי קבילים לאור הידע המדעי. ניתן לומר שאין הוכחה, לא הגיונית ולא מדעית, שיכולה להוכיח שאין אלהים. להיפך, עצם קיום העולם, הסדר והחוקיות מצביעים על קיום בורא. אולי קשה להסביר את קיומנו בלי אמונה זו. אם כן, בלי להתכחש למדע ולשכל ניתן להאמין שקיים אלהים שאינו נחות מיצוריו, ובמיוחד מהיצור המפותח והנעלה ביותר - האדם.
במקום לחשוב שהידע המודרני סותר את אמונתנו, אפשר לטעון שהוא מחזק אותה. המהפכה של התקופה המודרנית, והיא מהפכה במובן הקיצוני ביותר של המילה, היא שהמדע והטכנולוגיה החדשים מאפשרים לנו לחקור ולחדור בשני כיוונים: פנימה עד העומק של כל תא וגרעין אטומי, ובכיוון ההפוך, החוצה עד לחלל ולאין סוף, לבדוק מרחקים שקשה למוח ולשכל האנושי לתפוס אותם. חקר העולם בשני הכיוונים האלה מצביע על קיום של חוקיות וארגון ובהרכב מפורט וכולל עד כדי כך שאנו עומדים במצב של יראה והשתוממות. רק בימינו רואים את המורכבות המופלאה, הטמונה בכל פריט של הקיים, מורכבות שאפילו הדמיון האנושי מתקשה לתפוס, וכל פרט נוסף של ידע מעלה אין ספור שאלות חדשות. המדע אינו בא במקום הדת ואינו יכול אפילו לגשת לשאלות שהדת שואלת כי האמונה עוסקת בשאלות המוחלטות ביותר: קיום האל, פעולותיו, דרישותיו. אפילו אם יצליח המדע להסביר לנו איך נברא העולם, השאלה מי ברא אותו ולשם מה תישאר פתורה. העובדה שהמדע מוכיח את מורכבות העולם ואת אחידות חוקי הטבע, מצביעה יותר ויותר על כך שהעולם לא נברא באופן מקרי אלא שהוא פרי יצירתו של כוח שאין ביכולתנו לדמיין. הידע החדש של היום אינו שולל את רגשות היראה והכבוד העומדים בבסיס האמונה אלא רק מחזק אותם. אולי שולל המדע את הפשטנות הנאיבית שאפיינה חלקים של דתות מסוימות, אולם כשם שהמדע מחייב מושג של אלהים שאינו בניגוד לידע שלנו, הוא מחייב גם מושג של אלהים המתאים לעולם כה נפלא.
האל אינו נמצא במקום מסוים בעולם, והוא אינו חלק של העולם הפיסי. הוא אינו אדם או אדם גדול. מי שיכול לברוא ולהנהיג עולם בלי גבולות של זמן ומקום מוכרח להיות שונה באופן מוחלט מכל המוכר לנו, אבל השוני הזה אינו מתבטא בפיחות של כוחותיו, אלא במורכבות המושג. וזה היה המסר של התורה בשלילת הפסל והתמונה; לא רק שאסור לנו לחשוב שהפסל הוא אל, אלא שאסור לנו להגביל את המושג של אל לכל דבר אחר הידוע לנו. האמונה בנויה על בסיס הנודע וקובעת את קיום האל, והמדע אינו יכול מחד לשלול את קיומו ומאידך לא להוכיח שאינו קיים. האמונה מודה באזלת ידה לדעת את הישות הזאת בצורה מוחלטת. היא אינה יכולה לתאר את אלהים ואסור לה לנסות. מספיק שהיא חשה בנוכחותו ובקיומו כתגובה אינטנסיבית, מתחשבת במגבלות של ההבנה האנושית, ונעזרת בידע המדעי כדי לחזק את דעותיה וכדי לטהר עצמה מאמונות טפלות ומרעיונות שאינם מתאימים למציאות.
אין לדעת אם השכל יכול להביא לאמונה כזאת, אבל הוא יכול לחזק אותה. בסופו של דבר האמונה באה יותר מעצם ההרגשה שעולמנו, חיינו ונפשותינו - דברים נפלאים הם ולכן אני חש שקיים דבר נפלא עוד יותר. לתגובה הזאת קוראים תחושת היראה - לא פחד, אלא יראת כבוד.
היהדות הנורמטיבית אינה דורשת שנרגיש ונראה באופן מיסטי את כבוד ה', אבל היא כן דורשת שנפתח את ליבנו לכל דבר שהוא ברא ולא נשכח שאנחנו - בני האדם - איננו לבד בעולם ואיננו אדונים בעולם אלא יצורים ולכל יצור יש חובה ליוצרו, חובה למלא את דרישותיו ואת ציפיותיו.
במובן מסוים אפשר לטעון שהאדם המודרני דומה לאיוב. הייתה לו אמונה, אמונה אולי פשטנית מדי. הוא עבר סבל גדול, ראה בחורבנו של עולם, למד דברים שלא היו ידועים לאבותיו, מצא את עצמו במצב של אי וודאות, של ספקנות, של הצורך לעכל הרבה ידע חדש שסתר את דעותיו הקדומות. אבל כמו שאיוב הגיע בסופו של דבר להבנה חדשה ולאמונה צרופה וחזקה יותר דווקא כאשר החל להבין את הגדלות הנפלאה של הבריאה, של הקוסמוס, שבו מקומו וחלקו קטנים עד מאד, כך גם האדם המודרני הפוקח את עיני לניסים של כל יום, לסדר וליופי האין סופי של העולם ולסוד של עצם קיומו כבן אדם בעל שכל, בעל רגישות, בעל מוסר ויכולת נפלאה, יגיע לאמונה מתאימה, לא לאמונה המתיימרת לענות על כל שאלה אלא לאמונה כמו זו שאיוב מבטא: "לכן הגדתי ולא אבין נפלאות ממני לא אדע... לשמע-אזן שמעתיך ועתה עיני ראתך..." (איוב מ"ב: 3, 5).
