"קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר, פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה - לִי הוּא" (שמות י"ג, 2)
פדיון הבן במסורת היהודית הוא חובתו של אבי התינוק. אם אין לתינוק אב הוא עצמו מחויב בפדיון, איך אימו אינה מחויבת לפדותו. בן שלא נפדה בינקותו יפדה את עצמו בטקס בר המצווה שלו. אב שנבצר ממנו לפדות את בנו בתאריך המיועד יוכל למנות שליח שיפדה את בנו תחתיו. האב יוכל גם לערוך פדיון שלא בנוכחות הבן, במקום בו הוא נמצא. מקורו של טקס פדיון הבן בתורה, לפיה הבנים הבכורים שייכים לאלהים: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר, פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה - לִי הוּא" (שמות יג 2). לכן, במלאות חודד לבן הבכור יפדה אותו אביו בחמישה שקלי כסף משליח האל הוא הכהן: "אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם, וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶש" (במדבר י"ח 15-16).
פידיון הבן: סיבות ונסיבות
הסבר אחד מתמקד בהכרת האדם בהתערבות אלהים בלידת בנו. על-פי היהדות, העולם כולו נברא ברצון האל ולפיכך שייך לו. הכרה זו באה לידי ביטוי גם במנהג הבאת ביכורי היצירה האנושית אל בית האלהים בירושלים בשלושת הרגלים. כפי שבכורי הבהמות הוקדשו לאלהים, כך גם הבנים הבכורים הנולדים לבני האדם נדרשו לעסוק בעבודת האלהים. עריכת טקס הפידיון לבן הבכור בגיל חודש היא הדרך לפדותו מחובתו זו ולהחזירו לרשות הוריו. היהדות רואה חשיבות במנהג הפדיון מאחר ומנהג זה מחנך את האדם לצניעות ולהבנה כי כל הישגיו הושגו בעזרת אלוהיו.
הסבר שני למנהג מקורו בעשר מכות מצרים וביציאת מצרים. לפי הסיפור המקראי מטיל אלהים עשר מכות על מצרים במטרה להכניע את פרעה מלך מצרים ולגרום לו לשחרר את בני ישראל מעבדות אל המדבר. המכה העשירית והאחרונה, מכת בכורות, מכוונת אל בכורי מצרים בלבד, בעוד שבכורי ישראל היו מוגנים מפני המכה. בתמורה ובתודה על הצלתם ממכה זו, צריכים היו בכורי בני ישראל לעסוק כל חייהם בעבודת האלהים. עם זאת, מסורת ישראל מאפשרת לבכוריה להשתחרר מחובה זו באמצעות טקס הפדיון ולהמסור את עול עבודת האלהים לכוהנים וללווים: "הנה לקחתי את הלווים-תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל" (במדבר ג' 12). לכן בני הכוהנים ובני הלווים פטורים מחובת הפידיון.
להדפסת טקס פדיון מתוך הבן 'ואני תפילתי- סידור ישראלי'- לחצו כאן
