חברים יקרים חודש טוב,
הרכבת עזבה את התחנה; מסע חשבון הנפש יצא לדרכו! בחמישים הימים הקרובים - מהאחד באלול ועד הושענא רבה - השבט שלנו ימולל בפיו ובנפשו את המנטרות המוכרות של הסתיו היהודי: "חשבון נפש", "תשובה", "סליחות", ו"תיקון". שאלות גבוהות - כמו מה קודם למה, "בין אדם לחברו" או "בין האדם למקום"; על מה צום יום כיפור מכפר ועל מה לא - יהדהדו בדרשות של הרבנים והדרשנים בערבי שבת הקרובים ובימים הנוראים.
זו תקופה לא קלה בדרך כלל, כי חשבון נפש מתקשר אצל רובנו עם ביקורת עצמית, רגשות אשמה וחרטה.
כבר שנים שאני תוהה: האם אנחנו יודעים איך עושים חשבון נפש?
אנחנו מאוד טובים בהגדרת הרעיון – שעל האדם לפשפש במעשיו ולעשות תיקון. אבל איך?
אולי כל אדם עושה את חשבון נפשו בדרכו הייחודית – אחד עורך רשימה ארוכה של האנשים שהוא פגע בהם ויוצא לבקש מהם סליחה. אחר בוחן מחדש את חזונו האישי, ובודק את הפער בין החזון למציאות חייו. אחר צולל אל הטקסטים הנצחיים של מסורת הדורות. חלקנו מחליטים החלטות נועזות, ובהתלהבות גדולה יוצאים לדרך חדשה.
אבל בסופו של התהליך רובנו נגלה שלא הרבה השתנה… נשארנו "תקועים" באותם הדפוסים, באותם המקומות ששנה אחרי שנה, אלול אחרי אלול, אנחנו מייחלים להשתחרר מהם. הנופים של הנפש נשארים אותם נופים והדרך "החדשה" פתאום נראית מוכרת להחריד.
וכאילו לצחוק לנו בפנים, אחרי חודש וחצי של חשבון נפש נוקב, בא קהלת, החכם הזקן, ואומר לנו בשבת חול המועד סוכות, "נו, נו, מה חשבתם? הרי "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ט).
אז, האם האדם מסוגל להשתנות? ואם כן, איך?
ההזמנה להשתנות נטועה בשמו של החג, ראש השנה.
אלא שהמילה שנה מכילה פרדוקס מסובך: זו מילה אחת תמימה בעלת שני שורשים שונים, אשר משמעותם הפוכה לחלוטין: שורש אחד הוא ש.נ.ה (מלשון שינוי), והשורש השני הוא ש.נ.נ. (מלשון שינון, חזרה אינסופית שאין בה כל שינוי כלל).
אז מה אנו חוגגים? את חג השינוי או את חג השינון?
עם כזה פרדוקס, מה הפלא שכל כך קשה להשתנות.
אבל חודש אלול מציע לנו פתרון מזהיר, פיתרון יהודי מקורי, שבו שינוי ושינון נפגשים! המקום הזה טמון במושג שאותו נשנן הרבה בחמישים הימים הקרובים: תשובה.
תשובה, מלשון לשוב, כמובן.
הראי"ה קוק, במאמרו המופלא, אורות התשובה (פרק יא ד'), כותב: "מהלך כל היש בנוי על יסוד התשובה. כל המציאות העולמית איננה אלא תשובה אחת גדולה. תשובה במובן המקורי של המילה: חזרה, חזרה אל מקור ההוויות".
שבים מן הסתם למקום שכבר היינו בו -אחרת איננו שבים, אלא הולכים. לכן במובן הזה, דווקא המילה שינון מתאימה יותר לרעיון התשובה – לשוב, שוב ושוב ושוב, אל המקום שממנו באנו.
אבל מהו המקום הזה שאליו אנחנו מבקשים לשוב? מהו המקום שבו כבר היינו, שהראי"ה קוק קורא לו "מקור ההוויות"? וכיצד שבים אליו?
על פי המסורת היהודית, כל היש שבעולמנו כבר נברא בששת ימי "המפץ הגדול" העברי (שאותו, אגב, אנחנו חוגגים בראש השנה). מהרגע שנכנסה השבת הראשונה הושלמה הבריאה והיה בה כבר הכל!
הכל!
הבריאה שלימה והיא אינה חסרה דבר.
ואנחנו? האם גם אנחנו איננו חסרים דבר? האם גם אנחנו שלימים?
המהר"ל מפראג טבע את המושג,"האדם עולם קטן" (הוא התבסס על מסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי: "וכל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא"). מכאן, שגם באדם הבודד קיים כל היש, ולכן, גם האדם, במהותו, אינו חסר דבר!
אבל בינינו, עם יד על הלב - ועם כל הכבוד למהר"ל, לראי"ה קוק, ובודאי לחז"ל - לא כך אנחנו חווים את חיינו. רוב הזמן אנחנו ממש לא מרגישים שלימות שאינה חסרה דבר. ההפך הוא הנכון. הראש שלנו טרוד ומוטרד כל העת במה שחסר, שדורש תיקון. אנחנו לא יודעים שובע, רק עוד קצת מזה ועוד קצת מזה.
אבל… מספיק פעמים חוויתי בחיי - ואני בטוח שגם אתם חוויתם זאת בחיים שלכם, גם אם לכמה רגעים - את חוויית כל היש, את חוויית השלימות; מספיק פעמים, כדי שהחוויה הזו תירשם בתודעה; מספיק פעמים, כדי שנזהה את גרעין האמת שבחוויה הזו; מספיק פעמים, כדי שנדע שלשם אנו מבקשים לשוב!
ולמען הסר ספר, ל"מקום" הזה שאליו אנו מבקשים לשוב, אין קואורדינטות. הוא אינו מקום גיאוגרפי. זהו "מקום" תודעתי בלבד! הוא נמצא "בראש" (ראש השנה) - אותו "ראש" שבו שוכנת גם תודעת החסך.
וכאן טמון יתרונו הגדול של בעל האמונה. בעוד שבחוויה היום-יומית אנו פוגשים בעיקר תודעה של חסך, העמדה האמונית - כמו מצפן פנימי - מזכירה לנו את חוויית השלימות ההיא שפעם חווינו, מזכירה לנו כמה אמיתית היא הייתה, מזכירה לנו את "מקור ההוויות" - את השלמות וכל היש שהננו - מזכירה לנו שמשם באנו ולשם אנו שבים.
וכך, שנה אחרי שנה - בשינון אינסופי - המצפן הפנימי, האמוני, משיב אותנו אל חודש אלול ואל חודש תשרי, כדי לשמוע ושוב לשמוע, "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים"' (ירמיהו ג, כ"ב).
ושם, בשיבה, מסתתר הפתרון לפרדוקס שממנו התחלנו: שנה כשינוי או כשינון. שם, בתשובה, נגלה שהשניים נפגשים, שהשינוי חבוי בשינון.
כי השינוי אליו אנחנו כל כך נכספים לא נמצא מחוצה לנו. הוא נמצא בתוכינו פנימה, היכן שהוא תמיד היה. השינוי הוא ההוצאה מן הכוח אל הפועל את מקור הווייתנו. השינוי הוא להיות יותר ויותר ביטוי לכל היש שהננו.
במילים אחרות, השינוי קורה במסע השינון (החזרתיות) של השיבה.
השינוי היחיד ששווה לחגוג זה כשאנו נעשים יותר ויותר… אנחנו.
ולכן, חשבון הנפש של חמישים הימים הקרובים הוא הרבה יותר פשוט ממה שחשבנו!
ואם נראה שזה לא עובד, שמאומה לא השתנה, או אם המסע מרגיש קשה, רווי רגשות אשמה וחרטה, כנראה שלא באמת שבנו. כנראה ביקשנו לעצמנו דבר מה חיצוני, אידיאל חיצוני, יעדים חיצוניים. המצפן הפנימי של התשובה לעולם לא יכוון אותנו החוצה, שהרי לא ניתן לשוב "החוצה", למקום בו מעולם לא היינו. זה נדון לכישלון מראש.
באחת השבתות הקרובות משה רבנו יזכיר לעם ישראל ש"לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא… וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ..." (פרשת ניצבים, דברים ל', י"א-י"ד)
ויענקל'ה רוטבליט כתב את זה כך: בן אדם כעץ שתול על מים / שורש מבקש / בן אדם כסנה מול השמיים / בו בוערת אש. אז דרכי אבדה / חיי היו חידה / צמא כמו הלך במדבר / אל מילת אמת / שכוח בה לתת / לשאת פנים אל המחר. בערה בי אש / יצאתי לבקש / ימים סערתי כסופה / שבתי אל ביתי / למצוא שאת איתי / עד בוא הדרך אל סופה.
חודש טוב.
הרב אלישע וולפין
קהילת 'ואהבת', זכרון יעקב
