כשמתבוננים בסיפור יציאת מצרים, אנחנו רואים הקבלה סימבולית למצבנו היום. דורות של עבדות במצרים כרסמו כל זיק של תקווה. כל מכת שוט, כל אנחה של תשישות, כל זעקה לשמיים – כולן העידו על מציאות שנדמתה קפואה וחסרת יכולת להשתנות. ובכל זאת, מתוך עומק הסבל, נולדה היציאה לחירות ועוצבה דמותו של העם היהודי.

עשר המכות אינן רק סיפור היסטורי או עונש למצרים – הן מהוות מפת דרכים של הנפש האנושית בזמן משבר: מהלם דרך כאוס, חשכה מוחלטת, ולבסוף – ברגע הקריטי, כשהכל נראה אבוד, בני ישראל נדרשו למעשה אקטיבי של תקווה – סימון המשקופים בדם. זו לא הייתה אמונה עיוורת, אלא התנגדות אמיצה לייאוש. לאחר דורות של שעבוד מפרך וסבל מתמשך, כשנפשם כבר התרגלה לאכזבה ולחוסר אונים, נדרשו העבדים המותשים לעשות מעשה שנראה חסר היגיון בעיניהם – לבטוח בהבטחה בלתי נתפסת ולמרוח דם על משקופיהם; מעשה שדרש מהם את הכוח האחרון שנותר בנפשם השחוקה – לדמיין מציאות אחרת ולפעול למענה.

הימים הנוכחיים מזמינים אותנו לעשות בדיוק את אותו הדבר. כשהחדשות מוצפות בסבל, כשהאופק הפוליטי נראה קודר, כשהשמות והפנים של החטופים מרצדים מול עינינו – דווקא אז עלינו למרוח את התקווה על משקופי (ומשקפי) חיינו.

התקווה הזו אינה נאיבית. היא אינה מתעלמת מהמציאות הקשה. היא זועקת: "למרות הכל!". היא הדם הזורם בעורקי העם הזה מאז ומתמיד. אנחנו, כמו בני ישראל במצרים, לא נצא מהמשבר כיחידים בודדים אלא כקהילה, כעם המחזיק את התקווה ומעצב יחד את עתידו.

בפסח הקרוב, כשנסב לשולחן הסדר, נזכור את המסר העוצמתי הזה: גם בלב הקושי והכאב, התקווה היא מעשה של אומץ. היא לא הבטחה שהכל יהיה טוב, אלא התחייבות שלא נפסיק לפעול למען טוב. וכאשר נצליח לעמוד יחד, גם החושך הכבד ביותר יפנה את מקומו לאור.

חג פסח שמח וכוחות רבים לכולנו.