בכל דור ודור מתחדשת הבטחת הגאולה.

בליל הסדר רבים מאיתנו ישירו, איש-איש בניגונו – בין אם בנעימה עתיקה ובין אם בלחן מודרני – את המילים:

"וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם."

לפי מנהגים רבים, מגביהים את הכוס השנייה באמירת קטע זה, ויש אף הנוהגים לעמוד – הכול כדי להדגיש את חשיבותו. אך מה משמעותו?

לפי רוב הפרשנים, "היא" שמוזכרת כאן היא הבטחתו של הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים, כאשר גילה לו על ירידת בניו למצרים ושעבודם, לצד ההבטחה שיגאלם. אחרים רואים ב"היא" את הבטחת ההצלה המתמשכת: שבכל דור ודור, הקב"ה מציל אותנו מאויבינו.

ליל הסדר רצוף במנהגים שהשתמרו מתקופת המשנה והתוספתא (קובץ של מסורות מתקופת התנאים) ואף לפני כן, אך לפסקה זו אין זכר בטקסטים הקדומים של ההגדה. רוב החוקרים סבורים שהיא התגבשה בתקופת הגאונים (המאה ה-7 עד ה-11 לספירה), ושיקפה את הרדיפות שחוו היהודים תחת שלטונות האסלאם והנצרות. ואכן, היא מופיעה כבר בהגדת רב עמרם גאון מהמאה ה-9.

אולם בשנים האחרונות, קטע זה מעורר בי תהייה. אמנם אני מזדהה עם ההבטחה האלוהית – לאברהם ולנו כעם – אך קשה לי עם המיקוד ברדיפות ובאיום ההשמדה דווקא בלילה שבו אנו חוגגים שחרור וחירות.

האם ברצוננו להנחיל לבנינו ולבנותינו תחושת רדיפה תמידית? האם עלינו להכינם לגרוע מכל? האם אירועי שביעי באוקטובר לא מחזקים את התחושה שהטקסט הזה מדויק מתמיד? ואם כן, כיצד נשיב לילדים השואלים: איפה היה הקב"ה באותה שבת שחורה?

כפי שהטקסט הזה הוכנס להגדה לפני 1,200 שנה לשקף מצב מסוים, האם לא עלינו גם להוסיף משהו מתקופתנו? מה נרצה להשאיר? מה נבחר לשנות? והאם יש מסר חדש שעלינו לנסח?

שהרי ההגדה איננה רק עדות לעבר – אלא גם קריאה לעיצוב העתיד.

״וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וּלְאִמּוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ וְאִמּוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִתְחַדֶּשֶׁת הַבְטָחַת הַגְּאֻלָּה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹתֵחַ בְּפָנֵינוּ שַׁעֲרֵי אוֹרָה וְשַׁעֲרֵי תִּקְוָה."