על פי המסורת, בכ"ה באלול החלה בריאת העולם. חמישה ימים אחר כך, בא' בתשרי, "יום השישי" למעשה בראשית, נברא האדם: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ". העולם כבר היה שם: אור וחושך, שמים וארץ, ים ויבשה, צומח וחי. ורק אז הופענו אנחנו. ראש השנה, אם כן, אינו רק יום הולדתו של העולם. הוא יום הולדתה של האחריות האנושית בתוכו.
המדרש מספר:
בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו,
"ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי – שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך…" [קהלת רבה ז]
תן דעתך. תני דעתך.
והשנה יש למילים הללו הד נוסף. יומו הראשון של ראש השנה חל בשבת, ולכן לא נשמע בו את קול השופר. התורה קוראת ליום הזה: "שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה" (ויקרא כג, כד): זכרון תרועה'. צירוף מוזר. איך זוכרים קול? אולי לפני שאנחנו משמיעות קול, נידרש לזכור לשם מה ניתן לנו קול. אבל אל נטעה: 'זכרון תרועה' אינו הזמנה לשתיקה מנומסת. היהדות הרי מעולם לא הצטיינה בשתיקה.
רגע לפני סיומה של שנה, אני מבקשת לזכור ולהחזיק כמה מן התמונות והקולות ממאות הימים והלילות של שנת תשפ"ו.
התמונה הראשונה, מימי סוכות דאשתקד, עם שובם של החטופים הנותרים הביתה — מי לחיים ולחיבוק, ומי, בכאב, כחללים לקבורה. רגע שסימן את סיומן של שנתיים של מאבק בלתי נלאה להשבתם. ובתוך התמונה הגדולה הזאת אני רואה גם את המעגל שלנו בכיכר החטופים: יום אחר יום, תפילה ושירה, חברות וחברי התנועה המסורתית שבאו לעמוד שם. עד שישובו. זה היה הקול שלנו.
אבל השנה דרשה אותנו ואת קולנו גם בזירות אחרות. ראינו הצעות חוק המבקשות להצר את צעדיה של היהדות הליברלית עוברות בקריאה ראשונה בכנסת — בסוגיות בתי הדין הרבניים, הגיור וכותל המשפחות. ראינו את הקרע עם יהדות התפוצות שהולך ומעמיק בעקבות כך. וכן, השמענו את קולנו גם אל מול פגיעות חוזרות ונשנות בקהילות ובבתי כנסת שלנו, וגם כאלה המשתייכים לתנועה הרפורמית, כאן, בארץ. כי אנחנו לא אורחות ואורחים ביהדות שלנו. פלורליזם יהודי אינו חסד שמישהו מעניק לנו, ולהשמיע קול יהודי מוסרי, היונק ישירות מעומק ערכינו, זו לא זכות – זו חובה.
הפיוט "עת שערי רצון", שנהוג לשיר לפני תקיעות השופר, פותח במילים: "עת שערי רצון להיפתח". השנה אני מבקשת לשאול לא רק אילו שערים נבקש שייפתחו עבורנו – אלא אילו שערים אנחנו עצמנו עדיין מחזיקים סגורים בפני אחרים. כי המדרש הנ"ל אינו אומר לאדם: אל תחריב את העולם שלך , אלא : " תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי".
ראש השנה דורש מאיתנו ללכת עמוק פנימה, אך גם ללכת חצי צעד החוצה. לשאול לא רק מה כואב לי, אלא איזה כאב אינני רואה; לא רק היכן נעשה לי עוול, אלא לאיזה עוול התרגלתי; לא רק מי שייכת למעגל שלי, אלא מי נשאר מחוץ לפריים. לא לתת לנאמנות להפוך לאדישות, ולא לתת לכאב שלנו לאטום אותנו לכאבו של האחר.
וזה קשה. קשה במיוחד אחרי שנים שבהן למדנו כמה העולם עלול להיות אכזרי כלפינו. אבל אולי דווקא משום כך האחריות גדולה יותר: לא לאבד בתוך הפחד את צלם האלוהים שלנו, ולא להפסיק לחפש צלם אלוהים בפניו של מי שעומד מולנו.
אולי זהו "תיקון עולם" במובנו הפשוט ביותר: העולם ניתן בידינו. אנחנו מסוגלות לקלקל אותו, ולכן מחויבים גם לנסות לתקן. "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה" (אבות ב, טז).
אל מול האתגרים הללו, שהיו עימנו השנה, וגם יהיו עימנו בשנה הבאה, אני מביטה בהכרת הטוב על הנהגת התנועה שלנו, על כנסת הרבנים, על מוסדות שכטר, ועל רבות ורבים הפועלים כדי שקולנו יהיה נוכח ובהיר בחברה הישראלית: קול יהודי צלול, המחויב למסורת ולהלכה, לשוויון ולצלם אלוהים שבכל אדם; קול שמסרב לבחור בין זהות יהודית עמוקה לאחריות אנושית רחבה, משום שבעינינו האחת נובעת מן האחרת.
את הקול הזה חובה לזכור ולהשמיע ביתר שאת בשנה הבאה עלינו לטובה, ובמיוחד לאור היותה גם שנת בחירות, בה יבקשו את קולנו – וגם כאן, חובה לזכור לא רק למי ניתן את קולנו – אלא לְשם מָה ניתן קול? על מה לא תסכימי לשתוק? למען מי תקום? איזה עולם נבקש לבנות אחרי שהקלפיות נסגרות?
זכרון תרועה. ושערי רצון. ושופר: ושוב ושוב נדגיש את לשון הברכה – "לשמוע קול שופר" – לא [רק] להשמיע אלא [גם] לשמוע. לשמוע את הקול שלנו, את קולו של האחר ואת קולו של העולם שהופקד בידינו.
ואולי משום כך אנחנו אומרים בראש השנה: "היום הרת עולם" – לא רק מפני שפעם, בראשית הזמן, נברא העולם. אלא מפני שמידי שנה , בעת הזו, אנחנו, לכאורה, נולדים מחדש יחד עם העולם: ומידי שנה, עלינו לבחור אם להוסיף בו הרס או תיקון, אדישות או אחריות, השתקה או הקשבה. העולם כבר נברא. עכשיו תורנו.
תן דעתך. תני דעתך.
שתהא שנה טובה, שנת שלום, אחריות ובחירות טובות, תרתי משמע.