הזעקה שהוא מביע כואבת- מה עוזרת כל האשמה הזו? הנה, אנחנו אשמים. ועכשיו מה?

אך בוידוי ובסליחות יש גם משהו עמוק יותר מאשר רק הלקאה עצמית ותחושת אשמה.

כנראה שכולנו נסכים שהיינו רוצים תיקון. היינו רוצים את היכולת לתקן את עצמנו ואת מידותינו- להיות טובים יותר, ולתקן את העולם הזה שיהיה טוב יותר. ואת זה אני אוהבת במסורת שלנו- יהודים לעולם לא מסתפקים במה שיש, תמיד מאמינים שיכול להיות טוב יותר. ושהטוב הזה תלוי בנו. זו האחריות שלנו.

אך כדי להגיע לתיקון יש להתחיל מלהסתכל על עומק השברים. על כל הדברים שאינם מושלמים במציאות. על החטאים שלנו, הטעויות שלנו, על דברים שיכולנו לעשות ולא עשינו, או שהיינו צריכים לעשות אחרת.

כשאנחנו מכים על החזה באמירת "אשמנו, בגדנו" אנחנו למעשה אומרים שאנחנו לא מושלמים אבל אנחנו עובדים על זה. אנחנו מסתכלים לכשלים שלנו כיחידים וכחברה בלבן של העיניים במטרה לראות איך נוכל לשפר ולהשתפר. לשנות.

העולם שלנו מלא שברים. הכוס שנשברת בסוף כל חופה מזכירה לנו לא רק את ירושלים, אלא גם את האמת הכואבת שיש שברים בעולם, יש שברים במציאות, יש שברים בזוגיות. ואת האפשרות להחזיק את השברים, יחד.

חשוב לתת מקום לשבר. לא לנסות לעקוף אותו, לדלג מעליו, להתעלם ממנו. להסכים לגעת בו, גם כשזה כואב.
גם אלוהים מתואר כ"בורא עולמות ומחריבן" (מדרש בראשית רבה, ג, ז). המדרש מספר שלפני שברא את העולם הזה יצר עולמות אחרים, שלא היו טובים מספיק, והחריב ושב ובנה. גם הוא נכשל, עצר להכיר בטעויות, למד מהן ובנה מחדש.

המגע שלנו עם השבר הוא רק ההתחלה. מתוך כך ניתן וראוי לקחת אחריות, לפעול לעשייה שתוביל לשינוי פנימי וחיצוני, לצמיחה. ההכרה במה שעוד דורש תיקון מאפשרת לנו לגדול.
חשבו על נקודות של שבר בחייכם, ומה שקרה אחריהן, בעקבותן. השבר כואב, אבל הוא יכול להיות הזדמנות לבריאת משהו חדש, טוב יותר.