תענית עשרה בטבת מציינת את תחילת המצור על ירושלים בימי בית ראשון. הגישה ההלכתית שמאפשרת לנו להקל ולא לצום ביום זה מבוססת על הגמרא (בבלי ראש השנה יח ע"ב), שם אומר רב פפא שכשיהיה שלום בארץ, התעניות יהפכו לימי ששון ושמחה (לפי זכריה הנביא), ובשעת שמד – יש לצום. "אין שמד ואין שלום — רצו מתענין, רצו אין מתענין."
מאז קום המדינה, אנחנו נמצאים במעמד ביניים זה: כל עוד יש מדינת ישראל קיימת, אי אפשר לומר שאנחנו במצב של שמד, אבל באותה מידה, גם אין ששון ושמחה ממש, כי אין שלום. דווקא במיוחד השנה, לאור המלחמה, הרבה אנשים יצומו כדי לציין את היעדר השלום.
עשרה בטבת נקבע גם כיום הקדיש הכללי – יום בו אומרים קדיש על הנספים שיום פטירתם לא נודע. יום זה מקבל משמעות מיוחדת השנה, כשאנו חושבים על משפחות החטופים שאיבדו את יקיריהם וגופותיהם עדיין מוחזקות בעזה. אנו מזדהים עם כאבן העמוק של המשפחות שאינן יכולות אפילו להביא את יקיריהן לקבורה בישראל.
עם זאת, בצאת הצום וכניסת השבת, עלינו להיזכר גם באלה שאיננו יודעים את גורלם אבל יש עוד תקווה להציל אותם: החטופים שנשארים בחיים. התפילה והצום שלנו מכוונים גם עבורם, שיחזרו במהרה לחיק משפחותיהם.
לקראת צאת הצום וכניסת השבת, אנו מתפללים:
יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו ואמותינו, שבזכות הצום של עם ישראל ואמירת הקדיש של משפחות הנרצחים והנופלים היום, נזכה לראות במהרה את חזרת החטופות והחטופים לארץ קודשך–החיים לחיק משפחותיהם, ואלה שהלכו לעולמם למנוחה נכונה, מנוחת עולמים . ויקוים בנו מקרא שכתוב: כֹּה־אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית־יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ׃
