חודש כסלו הוא החודש החשוך בשנה. ימיו קצרים ושעות העלטה רבות, ועל כן אנו מבקשים את האור.
חנוכה הוא חג שכולו נס, גבורה ואור, וכל ממד שבו טומן הרבה משמעות וחיזוק הרוח. ההלכה מורה לנו להזדרז בשקיעת החמה ולהדליק את הנרות במקום שבו ניתן לפרסם את הנס. זמן זה הוא שעת צאת הכוכבים, שהוא "הזמן שבו עוברים ושבים בני האדם בדרכם לביתם ויש פרסום הנס".
כאן ניתן לשאול – ומה אם בשעת צאת הכוכבים בני הבית אינם בביתם? איזה ערך גובר? על כך עונה הרב חיים דוד הלוי זצ"ל שעיקר ההדלקה היא לבני הבית ולכן ניתן להמתין שכולם יתאספו יחד.
לצערנו, גם בחנוכה השנה אנו עדיין בתוך מלחמה. לוחמים ולוחמות רבים יהיו בשדה הקרב בשעת הדלקת הנרות ו-101 חטופים למרבה הזוועה עדיין במנהרות עזה. מה עושים שהאור הולך ומתמעט ולא מוסיף והולך? על כך אפשר ללמוד מן המדרש:
תנו רבנן:
לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי – עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים! עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפלה. כיון שראה תקופת (שהגיע חודש) טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא […] (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח עמוד א)
אדם רואה שהיום הולך ומתמעט והחושך רק גובר, וכי מה יכול הוא לעשות? היש חוסר אונים גדול מזה? אך יש לאדם בחירה – הוא יכול להתייאש, הוא יכול להסיט את המבט ולעסוק בדברים אחרים, הוא יכול להתרגל אל החושך והוא יכול גם להתאהב בו, אך הוא לא מוותר. הוא מודע לכוח התפילה, לכוח הזעקה לכוח התקווה שדרכו הוא מבקש לא לאבד את עצמו ולהעיר את העולם כולו.
איך נדע שהצלחנו? כשהעולם יחזור למנהגו הנכון, כשחטופינו ישובו הביתה. כולם. כשהמלחמה תסתיים וכשנבנה עתיד של חיים, ביטחון ושלום.
