כשמבקשים ממני להציג את עצמי, תמיד עולות ראשונות ההגדרות יהודיה וישראלית. כילידת הארץ הזאת אני מרגישה שהישראליות שזורה בחוטים עדינים במוחי, בליבי ובכל דרכיי. כנכדה לסבים וסבתות שעלו ממזרח ומערב לארץ ישראל לבנות ולהבנות, אני רואה במסורת היהודית את השורשים מהם אני יונקת ערכים ומשמעות וגם את פירות עמלי בילדינו הפרטיים ובאלה אותם אני מחנכת בבית הילדים נווה חנה בו אני מכהנת כרבה כ- 18 שנים.
כיהודייה וישראלית בעת המודרנית, אני חיה בתוך מארג זהותי מורכב שמשלב היסטוריה עתיקת יומין עם מציאות לאומית חדשה. החיים בישראל מזמנים מפגש ייחודי בין מעגלי זהות שונים: הזהות היהודית-דתית המסורתית והזהות הישראלית-לאומית המתחדשת. שני מעגלים אלה באים לידי ביטוי מובהק בשני ימים מרכזיים בלוח השנה העברי-ישראלי: יום הכיפורים ויום העצמאות. ימים אלה, למרות השוני הרב ביניהם במקור ובאופי, מהווים שניהם "ימים מקודשים" בתודעה הקולקטיבית שלנו. בחינת הסממנים המשותפים ביניהם מאפשרת הבנה עמוקה יותר של המתח היצירתי והדיאלוג המתמיד בין שני מרכיבי הזהות המרכזיים שלנו כיהודים וישראלים בני זמננו.
יום הכיפורים ויום העצמאות נתפסים לכאורה כשני קטבים מנוגדים בלוח השנה היהודי-ישראלי – האחד עתיק ודתי, השני מודרני ולאומי. אולם בחינה מעמיקה חושפת סממנים משותפים המשקפים את היותם "ימים מקודשים" בתודעה הקולקטיבית הישראלית.
דממה וצפירה: הקדושה שבשקט
ביום הכיפורים, הארץ כולה מתעטפת בדממה מיוחדת. "מִמְּקוֹם קָדְשׁוֹ הַס כָּל בָּשָׂר" (חבקוק ב, כ). בדומה לכך, ביום העצמאות (וביום הזיכרון שלפניו) הצפירה יוצרת רגע אחדותי של דממה וכבוד.
הרב יוסף דב סולובייצ'יק, בספרו "איש ההלכה", מפתח את רעיון "קדושת הזמן" כאחד מעמודי התווך של החוויה היהודית. לדבריו, "היהדות היא דת של זמנים ולא של מקומות", וכך שני הימים הללו מקדשים את הזמן הלאומי באופן דומה. סולובייצ'יק מדגיש כי "הזמן… הוא המימד בו מתרחשת ההתגלות האלוהית", ואכן, בשני המועדים הללו מתרחשת מעין התגלות קולקטיבית של האומה לעצמה – ביום הכיפורים בצורת התכנסות פנימית וחשבון נפש, וביום העצמאות בצורת חגיגה והכרה במשמעות ההיסטורית של הריבונות היהודית.
התכנסות המונית ותחושת שייכות
בשני המועדים מתקיימת התכנסות לאומית מרשימה. ביום הכיפורים "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז, טז) – כפרה לאומית המתבטאת בהתכנסות בבתי הכנסת ובהשבתת המרחב הציבורי. בדומה, יום העצמאות מבטא את "קיבוץ גלויות" כערך מכונן בהתכנסויות המוניות בטקסים ממלכתיים ובאירועי חגיגה ברחבי הארץ.
פרופ' אליעזר שביד, בספרו "היהודי הבודד והיהדות", מעמיק בניתוח תפקידם של מועדים בחברה היהודית ומציין כי "טקסי ההתכנסות משקפים כמיהה לזהות קולקטיבית מאוחדת". שביד מדגיש כי בעידן המודרני, דווקא ההתכנסות הפיזית הופכת למשמעותית יותר:"בעולם וירטואלי ומנוכר, הצורך במגע אנושי ישיר ובחוויה קולקטיבית גדל". לדבריו, הן יום הכיפורים והן טקסי יום העצמאות מספקים "מרחב של שייכות אותנטית" שבו אדם חווה את עצמו כחלק מסיפור גדול יותר, מעבר לאינדיבידואליזם המודרני.
בין אבל לשמחה: דיאלקטיקה של רגש לאומי
שני הימים כוללים מעבר דרמטי בין אבל לשמחה, המשקף תבנית עמוקה במחשבה היהודית. יום הכיפורים נפתח באווירת כובד ראש, חרדת הדין והתמודדות עם חטא ומוות, אך מסתיים בשמחת מחילה וטהרה, כדברי חז"ל: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים" (משנה, תענית ד, ח).
סמלי לבן: איקונוגרפיה של טהרה
הלבן כסמל לטהרה, התחדשות וטרנסצנדנטיות משותף לשני המועדים. ביום הכיפורים "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ" (ישעיהו א, יח), ובמסורת היהודית מקובל ללבוש בגדי לבן המסמלים את התשובה והכפרה. ביום העצמאות, הדגל הלאומי בצבעי כחול-לבן, המעוגן בסמלי טלית התפילה, מייצג טהרה לאומית וזיקה למסורת.
פרופ' חביבה פדיה, חוקרת סמלים יהודיים, מציינת כי "הלבן מגלם את השאיפה לזהות מטוהרת" – בין אם מדובר בטהרה רוחנית-דתית או בהתחדשות לאומית. הלבן מסמל את האפשרות לפתוח דף חדש, לשנות את העבר ולהתחיל מחדש – ערך מרכזי הן בתשובה האישית ביום הכיפורים והן בתחייה הלאומית המיוצגת ביום העצמאות.
חידוש ברית: התחדשות דתית ולאומית
שני המועדים מבטאים חידוש ברית בין האדם למקור נשגב ממנו. ביום הכיפורים, מדובר בחידוש הברית עם האל: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם" (ויקרא טז, ל). יום העצמאות מבטא חידוש הברית עם הארץ והריבונות היהודית, כדברי הרב קוק: "ארץ ישראל איננה דבר חיצוני… אלא קשורה בקשר חיים עם האומה" (אורות, ארץ ישראל א').
המשמעות העמוקה של הדמיון בין המועדים
הדמיון בין שני ימים אלה איננו מקרי, אלא מבטא אמת עמוקה על מהות הזהות היהודית-ישראלית המודרנית. הפילוסוף היהודי פרנץ רוזנצווייג כתב ב"כוכב הגאולה" כי "הזמן הוא הצורה שבה היהודי חווה את הנצח". הדמיון בין יום הכיפורים ויום העצמאות חושף את הרציפות ההיסטורית של העם היהודי ואת יכולתו המופלאה לשלב בין קודש לחול, בין דת ללאומיות.
הרב דוד הרטמן טען כי "הישראליות והיהדות אינן זהויות מתחרות אלא שני ממדים משלימים של זהות אחת מורכבת". דווקא בחברה שסועה ומקוטבת, הדמיון בין שני ימים אלה מציע אפשרות לגשר על פערים ולייצר מרחב ציבורי משותף המכבד מסורת לצד חדשנות.
כפי שכתב ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי: "הזיכרון היהודי אינו רק צופה לאחור אלא גם מעצב את העתיד". כך, הדמיון בין שני המועדים מאפשר דיאלוג עמוק על משמעות הזהות היהודית המתחדשת במדינת ישראל, ומציע חזון של "יהדות ישראלית" שאינה מוותרת על שורשיה הדתיים וההיסטוריים, אך גם מעזה להתחדש ולהתאים את עצמה למציאות משתנה.
יום הכיפורים ויום העצמאות, למרות השוני הרב ביניהם, מתקיים קשר עמוק בין שני הימים הללו. שניהם מאפשרים לנו, כיחידים וכחברה, לחוות רגעים של טרנסצנדנטיות, של התעלות מעל לשגרה. כפי שכתב אברהם יהושע השל: "משמעותה של הקדושה היא למצוא את הנצחי ברגעים החולפים".
שני המועדים משקפים שניהם כמיהה לקדושה לאומית והתחדשות. כפי שכתב דוד בן-גוריון: "חזון הנביאים והמציאות המדינית משלימים זה את זה". שני המועדים הללו מגשימים את דברי הנביא יחזקאל "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם" (יחזקאל לו, כו) – חידוש רוחני ולאומי כאחד. בזיהוי הדמיון ביניהם טמונה הזדמנות ליצירת שיח מכבד ומאחד בחברה הישראלית המקוטבת והשסועה, שיח המכיר בכך שקדושה יכולה להתבטא במגוון צורות ושהזהות היהודית-ישראלית עשירה ומורכבת מיסודות דתיים ולאומיים גם יחד.
יהי רצון שיום העצמאות ה-77 של מדינת ישראל, יביא עמו בשורות טובות, פידיון שבויים וחטופים, שקט ושלווה עם אויבינו, בינינו ובתוכנו.
כותב המדור 'הלכה למעשה' לחודש אייר תשפ"ה היא הרבה לירון רוזנזפט לוי, רב בית הילדים "נווה חנה" בקרית גת