מה קורה לזהות היהודית-מסורתית בתוך שירות מילואים ממושך? כיצד נראים פלורליזם, תפילה, שוויון וערבות הדדית בתוך המציאות הצבאית מאז ה-7 באוקטובר? שלושה אנשי ונשות מילואים מהתנועה המסורתית מספרים כיצד הערכים שעליהם גדלו ממשיכים ללוות אותם גם במדים – ולעיתים דווקא שם מקבלים משמעות עמוקה יותר.
מיכל: "הבנתי שלאף אחד אין זכות להחליט בשבילי איך אתפלל"
מיכל מלנבוים, בת 22, מחיפה, גדלה בכפר ורדים והצטרפה לנוע"ם כבר בכיתה ד'. היא מתארת ילדות בבית חילוני, שבו היהדות נתפסה בעיקר דרך הוויכוחים הציבוריים על הדרת נשים ויחסי דת ומדינה.
"הייתה לי ממש רתיעה מיהדות," היא מספרת. "בנוע"ם גיליתי שיש גם יהדות אחרת – יהדות שוויונית, פתוחה, שיש בה מקום לכולם ולכולן. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שגם לי יש מקום בתוך העולם היהודי."
כשעלתה על מדים לאחר שנת שירות בנוע"ם, היא כבר הגיעה לבקו"ם עם הסידור ואני תפילתי.
מיכל שירתה כעורכת וידאו צבאית, תפקיד שבתחילה נראה לה רחוק מהעשייה המבצעית. בהמשך הבינה את חשיבותו, במיוחד כאשר עסקה בתיעוד ובהנצחת נופלי יחידות המילואים. לאחר שחרורה המשיכה לשרת במילואים בכמה יחידות שונות – מחטיבת הקומנדו, דרך היחידה לפינוי שלל ועד יחידות שפעלו בגבול הצפון – וצברה כמאה ימי מילואים.
במהלך השירות גילתה שלא תמיד יש מקום לזהות היהודית שבה גדלה.
"כשרציתי לברך ברכת המזון בטירונות גיליתי שאין אפילו ברכון אחד בנוסח שוויוני. ביקשתי שידפיסו אחד כזה, אבל הרב בבסיס סירב. מבחינתי זו כבר הייתה שאלה של עיקרון – לאף אחד אין זכות לקבוע בשבילי באיזה נוסח אתפלל. מאז בירכתי מתוך האפליקציה של ואני תפילתי."
גם בהמשך השירות חוותה לעיתים יחס מסתייג מצד גורמי הדת בצבא, אך לצד רגעי האכזבה היא זוכרת גם רגעים מעוררי תקווה.
אחת מחברותיה ליחידה החליטה להצטרף לקורס נתיב לקראת גיור, והחלה לשאול שאלות על יהדות ועל תפילה.
"היא לא הבינה למה כתוב 'שלא עשני אישה'. ישבנו ודיברנו על היהדות המסורתית, על כך שאפשר לשאול שאלות, לחשוב אחרת ולהישאר מחויבים למסורת. ראיתי אצלה את אותו ניצוץ שאני עצמי חוויתי כשהייתי ילדה בנוע"ם."
גם בשגרה הצבאית היא הקפידה לשמור על אורח החיים היהודי שלה. כשהחיילים התפללו במניין גברי, היא וחברה נוספת מנוע"ם עמדו בצד, התפללו וברכו יחד מתוך הסידור השוויוני.
"הערך המרכזי שלקחתי מהתנועה הוא הרעות. לא רק חברות טובה, אלא אחריות אמיתית לכך שאף אחד לא יישאר מאחור. בצבא הבנתי כמה הערך הזה הוא לא סיסמה אלא דרך חיים."
יואב: "הראינו שאפשר להיות גם מחויב למסורת וגם פתוח לעולם"
הרב יואב אנדי גדל בתוך התנועה המסורתית – בקהילה בהרצליה, היה חניך, מדריך ורכז בתנועת בנוע"ם ותלמיד בבי"ס תל"י הוד השרון. לאחר שירות קרבי בנח"ל חזר לקיבוץ חנתון, הוסמך לרב בבית המדרש לרבנים ע"ש שכטר והוביל את ההקמה מחדש של הקיבוץ והפתיחה של מדרשת חנתון.
לאחר כעשור ללא שירות מילואים, החליט לחזור בגיל 50.
"ראיתי את הנטל הבלתי אפשרי שמוטל על הדור הצעיר. דרך התלמידים שלי, דרך הבוגרים והבן שלי שנפצע בעזה, הרגשתי שגם אני צריך לחזור ולתרום."
בשנה האחרונה השלים כ־90 ימי מילואים כלוחם ביחידת ניוד באוגדה הצפונית.
לדבריו, גם היום עדיין קיימת בצבא חלוקה ברורה בין "דתיים" ל"חילונים", אבל הזהות המסורתית מציעה אפשרות נוספת.
"אנשים לא תמיד ידעו איך לאכול אותנו. לא הרב של הגדוד ולא המפקדים. אבל לאט־לאט הם הבינו שיש גם דרך אחרת – יהדות שמחויבת למסורת, אבל גם פתוחה, שוויונית ומקרבת."
עבורו, זו הייתה אולי התרומה החשובה ביותר של הזהות המסורתית בתוך השירות.
"פתאום אנשים גילו שאפשר לחבר בין מסורת לבין פתיחות. לא חייבים לבחור רק בין שני הקצוות."
מריאנו: "הפלורליזם הוא היכולת לשים סימן שאלה במקום שאחרים שמים סימן קריאה"
מריאנו פטינסקי, בן 53, גדל בתנועה המסורתית בארגנטינה. אמו הייתה מתלמידותיו של הרב מרשל מאייר, והוא עצמו התחנך בקהילה הקונסרבטיבית, הדריך בתנועת הנוער והשתתף במחנות רמה. לאחר עלייתו לישראל המשיך את דרכו בקהילות המסורתיות בתל אביב, כפר סבא ולבסוף התמקם בקהילת עמיתי ברעננה.
במקביל בנה קריירה אזרחית ענפה, אך לאורך כל השנים המשיך לשרת במילואים. כיום הוא קצין לוגיסטיקה בכיר בפיקוד מרכז, ומאז 7 באוקטובר צבר יותר מ־900 ימי מילואים!
"בשבועות הראשונים ישנתי בבגאז' של הרכב," הוא מספר. "הבנתי מיד שהאירוע גדול בהרבה ממה שחשבנו."
עבורו, הזהות המסורתית אינה מתבטאת רק בבית הכנסת אלא באופן שבו מקבלים החלטות ומנהיגים אנשים.
"אני מי שאני בזכות הערכים שעליהם גדלתי. הם מלווים אותי בכל דיון על מקומן של נשים, על פלורליזם ועל האחריות שלנו כחברה."
אחד הרגעים המרגשים ביותר עבורו היה השבת הראשונה של המלחמה.
"לא רציתי שתהיה תפילה רק למי שחובש כיפה. ביקשתי שניצור רגע שכולם יהיו חלק ממנו – דתיים, חילונים, מסורתיים. ישבנו יחד, שרנו, התחבקנו ואמרנו 'עושה שלום'. באותו רגע הרגשתי את עם ישראל כולו."
מאז הפכה המסורת הזאת לחלק בלתי נפרד מהשירות שלו. כמעט בכל שבת שבה שירת פתח בכמה דקות על פרשת השבוע, מזווית יהודית פתוחה ומכילה.
לדבריו, גם המשימות הקשות ביותר – פינוי פצועים וחללים, או ההשתתפות במבצעי חילוץ – קיבלו עבורו משמעות עמוקה מתוך עולם הערכים היהודי.
"זו הייתה משימת קודש. אתה מבין שכל פעולה שלך היא גם אחריות מוסרית."
כאשר הוא מתבקש לבחור ערך אחד שמלווה אותו לאורך כל הדרך, התשובה ברורה.
"הפלורליזם. היכולת לשים סימן שאלה במקום שאחרים שמים סימן קריאה. לשאול, לחשוב, להקשיב, ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו."
יותר מזהות – דרך חיים
סיפוריהם של מיכל, מריאנו והרב יואב שונים מאוד זה מזה: צעירה בתחילת דרכה, קצין מילואים ותיק ורב שחזר לשירות אחרי שנים.
ובכל זאת, עובר ביניהם חוט משותף.
עבור שלושתם, היהדות המסורתית אינה מסתיימת רק בתפילה ומעורבות בקהילה. היא מתבטאת באופן שבו הם פוגשים בני אדם, ביכולת ליצור מרחב משותף, בהתעקשות על שוויון, בשאלת שאלות, ובמחויבות לערבות הדדית.
דווקא בתוך מציאות של מלחמה ושירות מילואים ממושך, הם מצאו שהערכים שעליהם גדלו אינם נשארים מאחור – אלא הופכים למצפן שמלווה אותם גם כשהם לובשים מדים.
תודה למיכל, מריאנו והרב יואב, שהם רק 3 דוגמאות מתוך חברי וחברות הקהילות, בוגרות ובוגרי נוע"ם ופעילי ותומכי התנועה המסורתית בישראל שממשים ביד עם אחיהם ואחיותיהם כל יום את הפסוק: חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד-עַמֵּנוּ (שמואל ב' י' י"ב)