במאמר מיוחד לחודש אייר, בוחן הרב ארי חסיד את הקשר שבין מסירות הנפש של דורות העבר לבין ה"קדושה" הנדרשת מאיתנו היום: לא רק ברגעי שיא של גבורה, אלא בתוך השגרה המאתגרת, במעשי החסד וביושר שבין אדם לחברו. זוהי הזמנה להתבוננות על האופן שבו הערכים העתיקים של עמנו מעניקים לנו חוסן ותקווה אל מול אתגרי השעה, ומשרטטים דרך לקידוש השם בלב החיים עצמם.
זה מרגיש לא מקרי שבחודש אייר קוראים את פרשת קדושים. מיום השואה בסוף ניסן, דרך יום הזיכרון ויום העצמאות, ועד ל"ג בעומר ויום ירושלים, אייר הפך לחודש של אובדן וגאולה כאחד; חודש של זיכרון, של ריבונות, ושל מחשבה על מה פירוש הדבר להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש.
בין יום השואה, יום הזיכרון ול"ג בעומר, קשה שלא לחשוב גם על "מוות על קידוש השם" – על מי שמתו בשל יהדותם, ישראליותם או אמונתם. אך זהו רק צד אחד של קידוש השם. פרשת קדושים ופרשת אמור מזכירות לנו שקידוש שמו של ה' אינו מתרחש רק ברגעי מסירות נפש, אלא גם, ואולי בעיקר, בדרך שבה יהודים חיים.
בפרשת קדושים נאמר: “קדושים תהיו כי קדוש אני”, ובפרשת אמור: “ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקדישכם”. הקדושה איננה עניין השמור לבית הכנסת בלבד. היא נבחנת בשדה, במסחר, בדיבור, ביחס להורים, במנוחה ובמלאכה, ובאופן שבו אדם נוהג בחברו. כשהחיים היהודיים מתנהלים ביושר, באחריות וברגישות, שם ה' מתקדש בעולם.
בחודש אייר אנו נזכרים גם במתנה הגדולה של מדינת ישראל – מתנה שלא ניתנה על מגש כסף, אלא נקנתה בדמם של אחינו ואחיותינו. דווקא משום כך, הריבונות היהודית איננה רק זכות אלא גם אחריות: לבנות כאן חברה שראויה לקורבנם של מי שנפלו עליה.
ואנו נזכרים גם בתלמידי רבי עקיבא, שנפלו בשל השנאה שביניהם. מול המוות על קידוש השם, ומול האובדן שצומח מתוך פירוד, התורה מציבה דרך אחרת: חיים של קדושה. חיים של התנהגות ראויה, של אחריות הדדית, של זהירות מחילול השם, ושל נאמנות לכלל הגדול בתורה – “ואהבת לרעך כמוך”.
חודש אייר הוא חודש המהול בעצב ובשמחה. הלוואי שנדע למלא את שניהם בקדושה.
הרב ארי חסיד הוא הדיקן המשנה בבית המדרש לרבנים ע״ש שכטר, ובעברו שימש כרב המייסד של קהילת ״70 פנים״ במזכרת בתיה וכרב תנועת נוע״ם. כיום הוא פעיל בקהילת קשת ביישוב ומקדיש את פועלו לחיבור בין עולם הרבנות והלימוד לבין עשייה קהילתית וחינוך יהודי-פלורליסטי.