אני חושבת על כל מה שעברנו בשנים האחרונות ברמה האישית, הלאומית, העולמית. מהקורונה, דרך מאבק פנימי עמוק כואב ומקטב על דמותה הדמוקרטית של מדינת ישראל, מחדל השבעה באוקטובר שהוא פצע פתוח, החטופים, המלחמה, העקורים והמפונים, המגוייסים והמשפחות, וכולנו…
באופן טבעי יש כרגע הצפה של הרבה רגשות שליליים בחברה שלנו- כעס, דיכאון, תסכול, אשמה, כאב, ייאוש. ואפשר להבין היטב מאיפה הם באים…
בשבת האחרונה העברתי (קצת כנגד כל אלה) שיעור על רחמים. דיברנו על השורש ממנו נובעים הרחמים – הרחם. המקום המוגן, הבטוח והאוהב ביותר שיש.
דיברנו על כך שאחד משמותיו של הקב"ה – הרחמן, נגזר גם הוא מרחם ומרחמים.
ונגענו גם בשיח מעניין מתוך מסכת ברכות בתלמוד (הסבר בהמשך):
אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: מנין שהקב"ה מתפלל?
שנאמר "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי" (ישעיהו נו ז) – 'תפלתם' לא נאמר, אלא 'תפלתי'. מכאן שהקב"ה מתפלל.
מאי מצלי? (מה הוא מתפלל?)
אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: יהי רצון מלפני, שיכבשו רחמי את כעסי, ויגולו רחמי על מדותי, ואתנהג עם בני במדת רחמים, ואכנס להם לפנים משורת הדין
(בבלי, ברכות, ז, ע"א)
קודם כל מעניין לראות שהרבנים והחכמים הניחו הנחת יסוד שעבורם הייתה מאוד ברורה – שהקב"ה מתפלל. השאלה הראשונה שלהם איננה האם הוא מתפלל, אלא – מאיפה לומדים זאת? הם מביאים סימוכין לכך מתוך פסוק בישעיהו. כתוב "ושימחתים בבית תפילתי". היינו יכולים לחשוב שבית התפילה שייך לעם ישראל – בית תפילתם, אך כתוב "בית תפילתי", ביחיד, ומכאן שהקב"ה מתפלל בו.
עכשיו תוהים הרבנים מה הקב"ה מתפלל? מה נוסח התפילה שלו?
והתפילה המובאת מעוררת מחשבה:
"יהי רצון מלפני, שיכבשו רחמי את כעסי, ויגולו רחמי על מדותי, ואתנהג עם בני במדת רחמים, ואכנס להם לפנים משורת הדין"
לקב"ה שתי מידות הפוכות: מידת הדין ומידת הרחמים. והוא מבקש בתפילתו להרבות ברחמים, גם כאשר מצד הדין יש לנהוג אחרת עם בניו. הקב"ה כועס, ומבקש שיכבשו רחמיו את כעסו.
כעס הוא רגש עם יחסי ציבור גרועים במיוחד. מי רוצה להיתפס ככעסן?
אבל כשחושבים על זה, ההיפך מכעס זו אדישות, או ייאוש. או דיכאון. ואילו כעס הוא רגש מניע, רגש שיכול לעורר לפעולה.
כשאני כועסת על משהו, זה אומר שהוא מאוד מפריע לי, וזה יכול לגרום לי לעשות משהו כדי לשנות אותו (ולא, אני חלילה לא מתכוונת לדרכים אלימות, אלא לדרכים שיש מאחוריהן מחשבה של בניית מציאות חלופית טובה יותר).
כשקראתי שוב את המדרש הזה התחברתי לכעס שמובא בשמו של הקב"ה. אני אדם שלא נוטה לכעוס, וגם כשאני כועסת אני בד"כ עוברת הלאה די מהר. אבל בשנתיים האחרונות (ויותר) אני מוצאת את עצמי נורא, נורא כועסת. ולא מצליחה לשחרר. אני חשה כעס בתקופה האחרונה מול המציאות, מול חלק מההנהגה, מול החלטות שמתקבלות (או לא מתקבלות), מול התנהלות של אחרים בחברה שלנו, מול חוסר הוגנות וערלות לב, מול השיח שהפך לשטוח, מתלהם ומסית. ואני לא לבד.
כל עוד הכעס מפעפע בי ולא הופך לדיכאון או לייאוש – יש לו כוח להזיז אותי לנסות ולשנות. לעשות מעשים שישפיעו על המציאות.
אך כעס הוא גם רגש שקשה להכיל לאורך זמן, ושם נדרשים רחמים.
או בצורת התבטאות אחרת שלהם – חמלה. חמלה על עצמי שלא תמיד מצליחה להיות ולעשות כל מה שהייתי רוצה (כי אף אחד לא מושלם, וטוב שכך). חמלה על אחרים, גם אלו שחושבים ופועלים אחרת ממני. חמלה ורחמים על המציאות שלנו, שכל כך זקוקה ליותר רחמים. תחשבו איך ייראה השיח אם כל אחד מאיתנו יצליח להביא יותר חמלה להתייחסות שלו לצד השני, גם כשהוא לא מסכים איתו. לנסות לראות אותו באור אחר. או כמו שאומרת מורתי תמר קריגר ערמוני "אנשים הם לא נגדנו, הם בעדם". נצליח לזכור את זה בפעם הבאה שהשיח בינינו לבין אחרים יתלהט?
את השיעור שהעברתי סיימתי בשירה משותפת:
רחמנא דְּעָנֵי לַעֲנִיֵּי עֲנֵינָא
רחמנא דְּעָנֵי לִתְבִירֵי לִבָּא עֲנֵינָא
תרגום:
הרחמן העונה לעניים – עננו
הרחמן העונה לשבורי הלב – עננו
כששאלתי את הנוכחים "מי לדעתכם שבורי הלב?" הם ענו את התשובה המתבקשת "מי לא?"
ומתוך השבר האישי והלאומי יכולנו לשיר ולהתפלל למזור לכל שבורי הלב.
מאחלת לכולנו לכבוד חודש אלול שנזכה למרפא ללב השבור, לשובם הקרוב של כל החטופים, לשובם של החיילים והמפונים – כולם לחיק ביתם. שנדע לכעוס כשצריך, ולהפוך את הכעס לכוח חיובי מניע. אבל שלצד זאת יכבשו רחמנו את כעסנו, ונדע לנהוג כלפי עצמנו וכלפי אחרים, בחמלה וברחמים.
חודש טוב!
כותבת המדור 'הלכה למעשה' לחודש אלול תשפ"ה היא הרבה דקלה דרוקמן-שרצר: רבה, אשת חינוך ומלווה רוחנית