נושאי הבלוג

פוסטים אחרונים

האם ט"ו בשבט הוא באמת חג? במאמר זה הרב אלישע וולפין מערער על התפיסות המקובלות, ומציע מבט חדש על משמעות היום בלוח השנה העברי, דרך התבוננות בעולם השורשים - הפיזי והרוחני.

ט"ו בשבט הגיע... חג למה?

הרב אלישע וולפין

"ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות"? ממש לא!

ט"ו בשבט מעולם לא היה חג. "חג לאילנות", זאת המצאה ציונית (חמודה ומוטעית) מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

חז"ל קבעו שט"ו בשבט הוא "ראש השנה לאילנות", אבל אל תתנו לביטוי "ראש השנה" להטעות אתכם. מדובר בסך הכל בתאריך שבו מתחילה שנת המס על פירות האילן (התרומות והמעשרות שהחקלאי נדרש להפריש). לכן, גם אם תשלום מיסים משמח אתכם מאוד ומעלה בכם תחושה של חג, זה לא יעזור, ט"ו בשבט הוא פשוט לא חג.

בתום לב (אבל בטעות חקלאית מצערת, שנבעה מבורות) התנועה הציונית הפכה את ט"ו בשבט לחג של נטיעות (זה קרה בזכרון יעקב, המושבה שבה אני חי ומשמש כרב). איזו טעות מביכה! חודשי החורף הם הזמן הגרוע ביותר לנטיעות. האדמה בוצית וקרה והשורשים העדינים של העץ הצעיר פשוט נרקבים. עובדה, רוב העצים ששתלתי בילדותי בט"ו בשבט לא שרדו!

כשהתבררה הטעות, חיפשו חלופה. לפני כעשרים וחמש שנה החלו להופיע במרחב הישראלי סדרי ט"ו בשבט. זה היה מין הכלאה של מנהגים קבליים שונים עם הפורמט של סדר הפסח. יש בסדרי ט"ו בשבט  ארבע כוסות יין (כנגד ארבע עונות השנה), ארבעה סוגי פירות (כנגד "ארבעת העולמות" במסורת הקבלית), והמון טקסטים ושירים של נעמי שמר, יורם טהרלב ואחרים. שולחנות הסדר מקושטים ומלאים בפירות יבשים, כפי שעשו המקובלים באירופה, אלא שהמקובלים בגולה אכלו פירות מיובשים שהגיעו מארץ ישראל, ואנחנו, שחיים בארץ ישראל, במקום להגיש פירות טריים מפרדסי ארצנו, אנחנו מגישים פירות יבשים (מלאים בכימיקלים וסוכר), המגיעים כל הדרך מארץ הקודש טורקיה…

לכן גם האופנה הזאת הולכת ודועכת.

אז מה נעשה עם ט"ו בשבט? איך נחגוג את יום המס על פירות האילן?

נוטעות בט"ו בשבט 1947. ארכיון גן-שמואל, מתוך אתר פיקיויקי

אפשר כמובן להודות שסתם הלכנו שולל אחרי איזה "חג" מלאכותי, ופשוט נזנח את הניסיון לצקת לתוכו משמעות שמעולם לא הייתה בו. אבל אנחנו לא אוהבים לוותר על מסורות, ואנחנו בודאי לא מוכנים לוותר על סיבה למסיבה.

לכן, אני רוצה להציע כיוון חדש, ואני חושב שהוא מדויק ואוטנטי למדי, ואין לו עדיין ביטוי בלוח השנה העברי: חגיגה של שורשים!

כאשר מעמיקים במשמעותו של התאריך הזה, מגלים שכל כלו נסב סביב עולמם הנסתר שורשים. השורשים הם החלק הבלתי נראה של העץ. הם חבויים מתחת לאדמה, וככאלה הם זוכים להרבה פחות תשומת לב מהגזע, הענפים, העלים, הפרחים והפירות.

מה בין שורשים לחודש שבט?

חז"ל היו אלה שקבעו את חודש שבט כזמן לציון ראש השנה לאילנות (מסכת ראש השנה א, א: "באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים, בחמישה עשר בו", והלכה הרי, כבית הלל). אבל מדוע דווקא שבט? כי עד אמצע חודש שבט כבר ירדו רוב גשמי השנה, והאדמה רוויה די הצורך.

שבט הוא הזמן שבו השורשים נכנסים לפעולה מואצת ונמרצת. הם יונקים את המים, מעלים אותו במעלה העץ, והפלא ופלא, תוך ימים או שבועות, הגזע גובהה, הענפים מתארכים, העץ מתכסה בעלים ומתחילים להופיע ניצנים ראשונים של פריחה. ממש בקרוב יהפכו הפרחים לפרי. לפלא הזה אחראים השורשים. אבל הם לא אחראים רק להזנה של העץ, הם סוד יציבותו. על כל צמיחה לגובה, יש צמיחה שורשית לעומק. וזו צמיחה קשה! השורשים ממש מפלסים להם דרך באדמה הדחוסה. הרוחות החזקים שבחוץ, לא רק שאינם עוקרים את העץ ממקומו, הם אף תורמים לצמיחת שורשיו! 

ומכיוון שאת השורשים לא רואים ואת פעולת היניקה שלהם לא שומעים ולא מריחים, טוב נעשה אם נמצא זמן בלוח השנה העמוס שלנו להעלות על נס את תרומתם.

השורשים כמשל רוחני

במובן הרוחני, ניתן לראות את השורשים כמשל לפן הנסתר, היסודי והתשתיתי של חיינו. הם מקור הכוח והחוסן. הם מהווים את מקור היציבות שלנו, הם מזינים אותנו באנרגיית חיים והם הכוח שמאפשר לנו לצמוח ולהתפתח.

מאז אירועי שמחת תורה תשפ"ד התערערו חיינו, ונסדקה האמונה שלנו בעצמנו, במנהיגות שלנו – האזרחית והצבאית – ויש ימים שנראה לנו שלא נצליח לעמוד יותר מול סערות הקיום. 

המסורת, המורשת שלנו – גם הלאומית, גם המשפחתית וגם האישית – מעגנים אותנו אל האדמה היציבה ועושים רבות להגן עלינו מפני הרוחות והסערות. לפעמים נראה (בעיקר מבחוץ) שקיום ההלכה עשוי להיראות כפעולה שגרתית, כזו שאין בה זוהר או ברק. אך כפי שהשורשים שואבים מים ומינרלים ומאפשרים לעץ לפרוח, כך גם ההלכה מזינה את חיינו הרוחניים ומעניקה להם יציבות, עומק ומשמעות.

חגיגת השורשים וההלכה

ט"ו בשבט מזכיר לנו שהשורשים אמנם נסתרים, אך הם הכרחיים. חז"ל אמרו: "אם אין קמח, אין תורה; אם אין תורה, אין קמח" (אבות ג, יז) – התורה, המסורת וההלכה הם מעין “כוח נסתר”, כזה שהשפעתו המיידית אינה ניכרת לעין, אך הוא זה שמעניק לנו יציבות ועומק, והוא זה שמאפשר לנו לצמוח, לפרוח ולהניב פירות טובים בעולם.

ט"ו בשבט מזמין אותנו להקדיש זמן להתבוננות בשורשים שלנו, הן המשפחתיים, הן הרוחניים והן ההלכתיים. האם אנו מזינים אותם כראוי? האם אנו דואגים שהם יהיו מחוברים למקורות מים חיים – לתורה, לתפילה, ולמעשים טובים?

במדרש שיר השירים רבה (א, טו) נאמר: "כשם שאין אילן מתקיים בלא שורשים, כך אין ישראל מתקיימים בלא תורה ומצוות".

ט"ו בשבט הגיע, חגיגה לשורשים

ט"ו בשבט איננו חג. אבל הוא בהחלט יכול להיות חגיגה, חגיגה של השורשים שלנו, חגיגה של הכוחות הנסתרים שמחברים אותנו לקרקע, שמזינים אותנו, שמצמיחים אותנו, ושנותנים לנו את התשתית לעמוד ברוחות ובסערות של החיים.

הקדישו השנה את ט"ו בשבט להעמקה – להתבוננות מעמיקה בחיים הנסתרים שמתחת לפני השטח – ולהכרה בחשיבותם של היסודות היציבים שבחיינו, ולומר להם תודה.

מסורות משפחתיות, מסורות לאומיות, התורה, הפרשנות והמערכת ההלכתית – הם כולם שורשים שבאמצעותם אנחנו יונקים חיות ומשמעות, ובעזרתם אנחנו בונים חיים שיש בהם פריחה והתחדשות מתמדת.

לכן אמרו מעתה, "ט"ו בשבט הגיע, חגיגה לשורשים".

כותב מדור "הלכה למעשה" לחודש טבת הוא הרב אלישע וולפין, רב קהילת 'ואהבת', זכרון יעקב

חיפוש...

אנחנו משתמשים בעוגיות וטכנולוגיות דומות כדי להבטיח שניתן לך את החוויה הטובה ביותר באתר שלנו.