לקראת חודש אדר, ובצל התקופה שעוברת על החברה הישראלית, מציעה הרבה ד"ר סיגלית אור קריאה עכשווית במגילת אסתר. דרך ההקבלה בין שנת החרדה שבמגילה לבין חודשי המתח שחווינו כאן, נפרש מהלך של מעבר משמחה ספונטנית לאחריות חברתית. מהמשתה והשמחה ועד מתנות לאביונים, מתגלה פורים כתהליך של הרחבת מעגלי האחריות – לא רק לחגוג את ההצלה, אלא לשתף, לדאוג ולזכור.
דבר תורה שמזמין לחשוב על שמחה שיש בה עומק, ועל הזיכרון והאחריות שנבחר לקחת איתנו אל החודש החדש.
עם השבת גופתו של רן גואילי, החטוף האחרון, לקבורה לפני שבועות מספר, ניתן לחוש כיצד נסתיים פרק משמעותי במלחמת השבעה באוקטובר, ופצע פתוח שייסר את החברה הישראלית במשך יותר משנתיים יכול להתחיל להירפא.
ברגע הזה ובעקבות אירועי השנים האחרונות אני קוראת בעיניים חדשות את מגילת אסתר, ומוצאת את עצמי מזדהה עם התחושות הנשקפות בה. תקופת החרדה והסכנה לעם היהודי המתוארת במגילה נמתחת על פני שנה בערך, מהיום בו הרצים יצאו דחופים כדי להפיץ את גזירת ההשמדה בכל מדינות המלך אחשוורוש (יג בניסן) ועד היום שנועד לביצוע ההשמדה (יג באדר). ואמנם מכתבם של אסתר ומרדכי המתיר ליהודים להיקהל ולעמוד על נפשם יצא כבר בכ"ג בסיוון והוביל לשמחה וששון ליהודים, ולשינוי עמוק ביחסם של הגויים אל היהודים. אבל עדיין לא היתה כל וודאות מה בדיוק יקרה ביום שעלה בפור. חודשי ההמתנה וההיערכות מרטו את העצבים, והמתח גאה.
ואז הגיע היום, היהודים עמדו על נפשם בהצלחה והרגו רבבות ממבקשי נפשם (אבל "בביזה לא שלחו את ידם", מדגישה המגילה פעמיים, מאותתת על החשיבות של אמות מידה מוסריות גם בעת מלחמה). המתח השתחרר באחת. ניצלנו! התגובה הספונטנית של היהודים היא "מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה" (פרק ט, פסוקים יז-יח). אך מכאן ואילך מתחיל תהליך התפתחות מעניין – במעבר מיום חג מיידי וספונטני למחרת ההצלה אל חג לדורות, נוסף אל המשתה והשמחה גם "מִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ" (פסוק יט), וכאשר כותב מרדכי לכל היהודים לחוג את החג בכל שנה ושנה, נוסף לשני אלה גם "מַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים" (פסוק כב).
ההתפתחות הזו טבעית – ההקלה העצומה אחרי תקופת המתח והסכנה מיתרגמת להתכנסות פנימה וחגיגה פשוטה של עצם ההישרדות, של חלוף האיום, אנחת רווחה. מכאן המעבר לשיתוף החברים בשמחה טבעי ומתבקש, וכך נשלחות מנות מן המשתה אל רעים ואהובים כדי להעצים את החגיגה. אך נדרש מכתב ממרדכי המציין במפורש שמעגלי השמחה לא צריכים להצטמצם למעגלי ההיכרות האישית. בנוסף לשמחה הטבעית של קבוצות החברים דורש מרדכי מן העם להרחיב את המבט, לקחת אחריות, להתבונן אל החברה כולה ולחלוק את הטובה גם עם מי שלא שפר עליו גורלו. כפי שכותב הרמב"ם (משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה ב יז):
"מוּטָב לָאָדָם לְהַרְבּוֹת בְּמַתְּנוֹת אֶבְיוֹנִים מִלְּהַרְבּוֹת בִּסְעֻדָּתוֹ וּבְשִׁלּוּחַ מָנוֹת לְרֵעָיו. שֶׁאֵין שָׁם שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וּמְפֹאָרָה אֶלָּא לְשַׂמֵּחַ לֵב עֲנִיִּים וִיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת וְגֵרִים. שֶׁהַמְשַׂמֵּחַ לֵב הָאֻמְלָלִים הָאֵלּוּ דּוֹמֶה לַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נז טו) 'לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים':"
ניתן היה להבין לו היו היהודים בוחרים לשכוח ולהשכיח במהירות האפשרית את התקופה הטראומטית שאותה עברו, להסתכל קדימה. אך לא כך קרה. פעילות משמעותית נוספת המתוארת לקראת סיום המגילה עוסקת בעיצוב הזיכרון לשנים הבאות. אחרי הספרים שכותב ושולח מרדכי נכתבים ונשלחים ספרים נוספים, הפעם גם בידי אסתר (פסוקים כט-לב). עיצוב ושימור הנראטיב נידון גם בשני התלמודים, כך למשל בתלמוד הבבלי (מגילה ז ע"א): "שָׁלְחָה לָהֶם אֶסְתֵּר לַחֲכָמִים: כִּתְבוּנִי לְדוֹרוֹת." החכמים אינם נענים בקלות אך אסתר מתעקשת, והנה אנו קוראים את המגילה (תוצאת המאמץ הזה) בכל שנה, אלפי שנים לאחר המעשה.
ומה אנחנו, בימים אלה של יציאה (מסוימת ומוגבלת) מתקופה ארוכה של חרדה ומצוקה? לאחר השמחה העצומה שחווינו עם שובם של אחרוני החטופים החיים, עם ההתרגשות על כל תמונה של מי מהם מתאוששת מפציעתה, מנגן, מתארסת, הולך לים עם ילדיו – האם נמצא את הכוחות להרחיב את מעגלי האחריות אל החברה הישראלית כולה? ולבסוף – מה נזכור מן התקופה הזו, ואיזה זיכרון נבקש להנחיל לדורות הבאים?
כותבת המדור 'הלכה למעשה' לחודש אדר תשפ"ו היא הרבה ד"ר סיגלית אור, מוסמכת בית המדרש לרבנות ישראלית של מכון הרטמן והמדרשה באורנים. מרצה ומנחה ברחבי הגליל, ומתגוררת ופעילה בקהילה המסורתית במושב שורשים.