החנוכייה שלנו מתחילה בנר אחד, מתמלאת באור – ואז ברגע אחד כבה. גם מזמור ל' מספר על מהפכים, ממספד למחול, אבל מה עושים כשהמציאות לא מתהפכת לטובה? לכבוד ראש חודש כסלו: הרב מתיו שולץ, רב קהילת מוריה בחיפה, כותב על מהפכים מתוך שאלות של אמונה, עמידות והמשכיות. קריאה שקטה ואמיצה לחג החנוכה.
אלוהים תמיד יכול להפוך את הכל.
אפילו ברגעים הנואשים ביותר, ישועת ה’ קרובה. זהו המסר של מזמור ל', המכריז:
״הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי; פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה.״ (תהילים ל, יב)
ואכן סיפור חנוכה הוא סיפור של מהפכים פתאומיים, ולכן הגיוני לקרוא את המזמור הזה, אף שסביר שהוא נבחר דווקא בשל כותרתו: ״מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד.״
מה שמעניין הוא שהמזמור אינו מבשר שהגורל עלול להתהפך באופן פתאומי גם בכיוון ההפוך.
לעולם לא אשכח בימים שלאחר השביעי באוקטובר שראיתי חייל בודד חמוש ישב בסוכה נטושה בכיכר ריקה בלב תל אביב. מה שהיה רחוב שוקק הפך לעיר רפאים דוממת. מה שהיה מבנה של חג הפך לעמדת ביטחון. חשבתי – ״הפכת מחולי למספדי״, אנחנו חיים בניגוד לאופן שבו מזמור ל' מתעד את הדברים: "אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי, וְלֹא שִׂמַּחְתָ אֹיְבַי לִי." (תהילים ל, ב).
אך בסופו של דבר, סוף טוב תלוי במקום שבו בוחרים לסיים את הסיפור. אם מסיימים בניצחון החשמונאים על היוונים וחנוכת המקדש מחדש – זה מבטא סיפור שמח. אולם אנו יודעים שהסיפור המשיך. עם הזמן החשמונאים נכבשו על ידי פומפיוס, וכמאה שנה לאחר מכן חרב בית המקדש על ידי הרומאים, והפעם לצמיתות.
בעקבות החורבן היהדות השתנתה מדת של בית מקדש לדת של בית מדרש. המיליטריזם של החשמונאים הוחלף בדיונים הלכתיים של הלל ושמאי, שהתווכחו כיצד יש להדליק את החנוכייה.
שמאי אמר להדליק שמונה נרות בלילה הראשון ולהפחית אחד בכל יום. הלל אמר להתחיל בנר אחד ולהוסיף בכל יום. אנו נוהגים כיום כמנהג הלל. מדוע? משום ש־"מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְאֵין מוֹרִידִין."
אבל גם זה עניין של בחירת נקודת הסיום, כי ביום התשיעי – כך או כך – אכן יורדים בקודש: משמונה נרות לאפס, חזרה פתאומית אל חשכת החורף.
בשבועות האחרונים, חברי קהילה שלי פונים אלי בתחושה של אי-שקט. המלחמה כביכול הסתיימה והחטופים החיים שבו לבתיהם, אך הפחדים מפני עתיד המדינה לא פחתו. למעשה, דווקא עכשיו, לאחר שהסכנה הדחופה חלפה, הפחדים מורגשים בעוצמה חדשה.
להם אינני מציע את המסר המנצח של מזמור ל', שמבשר שהטוב ינצח את הרע והכל יבוא על מקומו בשלום. ואינני מציע גם את האופטימיות הבהירה של הלל, המבקשת לתת לזמן לעשות את שלו והכול ישתפר.
במקום זאת, אני מודה שאינני יודע מה יקרה.
הדבר היחיד שאני בטוח הוא שהסיפור ימשיך. יהיו רגעים של מחול ורגעים של מספד. יהיו עליות של אור וירידות מפחידות אל תוך החושך. אך בכל מקרה – בכל נקודה במעגל, נמשיך.
נמשיך בשגרה. להתכנס בשבת. להתפלל. ללמוד. להיות קהילה, בידיעה שהסיפור שלנו תמיד יכלול עליות וירידות, וניתן תמיד לתארו כסיפור שמח או כסיפור טרגי. הכול תלוי היכן מציבים את הגבולות.
אני בוחר להביט בסיפור ללא גבולות. זה ללא התחלה וללא סוף. סיפור של עמידות, של המשכיות, של דרך חיים ואמונה באלוהים שאינה מתערערת מתהפוכות ההיסטוריה.
זה האור שאני מחפש השנה בחנוכה. הוא אינו דועך כאורו של שמאי, ואינו הולך וגובר כאורו של הלל. הוא יציב ואיתן. נר תמיד.
כותב המדור 'הלכה למעשה' לחודש כסלו תשפ"ו הוא מתיו שולץ, רב קהילת 'מוריה' בחיפה
