חברות וחברים,
גם השנה נשב למרגלות האבנים העתיקות של כותל המשפחות. נשים וגברים יחד כאחד, נקרא בקול חרישי את מגילת איכה. אותן מילים שנכתבו על שהתרחש כאן לפני אלפיים שש מאות שנה. למה אנחנו מתעקשים לחזור ולקרוא את מילות הכאב הזה, שנה אחר שנה? הרי השנתיים האחרונות קשות וכואבות ממילא, מדוע אנו לא מסתפקים בזיכרון רגיל, מנומס, שלא כואב?
התשובה טמונה במה שחכמינו הבינו: הקינה.
הקינה היא תרגיל מתוחכם באמפתיה, זה אימון מוסרי ופסיכולוגי שמלמד אותנו לגשר על מרחק הזמן ותחושת החוויה. כשאנו יושבים על הרצפה וקוראים את מילותיו של ירמיהו, אנחנו מתרגלים מיומנות נדירה – לחוש כאב שלא חווינו אישית. להזדהות עם חוויה שארעה אלפי שנים לפני שנולדנו. זה דורש דמיון מוסרי אמיתי.
חכמינו יצרו "טכנולוגיה" של אמפתיה – שילוב של טקסט, זיכרון קולקטיבי וחוויה פיזית משותפת.
אבל הכאב הזה שאנחנו מתרגלים לחוש הוא לא רק כאב מן העבר, זה מנגנון מתוחכם שמלמד אותנו שהכאב האנושי הוא אוניברסלי, חוצה זמן ומקום. אם אנחנו מסוגלים לחוש את הסבל של אבותינו ואימותינו, אנחנו יכולים גם להבין ולהזדהות עם הכאב של אחרים מאיתנו כאן ועכשיו.
יש מה ללמוד מהכאב הזה מהחוויות ומהלקחים שהותירו לנו אבותינו ואימותינו: איך מנהלים מחלוקת פנימית, איך מתייחסים אל הגר, הרעב, ואפילו האויב.
גם בימים אלו נדרש מאיתנו שלא לשכוח את הכאב בן 2,600 שנים, אך בו בזמן לזכור שאין לנו את הזכות להקל ראש בכאבי ואתגרי ההווה. אמפתיה לכאב היא כלי חזק ובעל ערך חיוני על מנת להבטיח עתיד טוב יותר. זה בידינו, זו חובתנו, וזו אחריותנו.
רקפת גינסברג
מנכ"לית התנועה המסורתית
