בוקר בהיר אחד וללא כל התרעה מוקדמת התנתקה אחת מאבני הכותל המערבי ונפלה בסמוך למתפללת חרדית שהשכימה קום על מנת להתפלל בעזרת ישראל. זה קרה לפני 7 שנים, ממש בימים אלה ובסמיכות לתשעה באב.
מאז אותו בוקר – נחסמה ונאסרה הגישה אל אבני הכותל ברחבה בה אנו משתדלים להעניק סידורים בכל שפה ולכל זרם ביהדות, ספרי תורה וסיוע לכל דורש, יהא או תהא אשר יהיו.
לפעמים זו משפחה ישראלית מסורתית ממוצעת, לפעמים דתיים לאומיים מהחלקים היותר ליברליים של הציבור הזה, ובמקרים הכי מרגשים: יהודים ויהודיות שטסו במיוחד עם המשפחה כדי לחגוג דווקא כאן את טקס בר ובת המצווה שלהם, בירושלים למרגלות אבני הכותל.
ב-7 השנים האחרונות, מאז נחסמה הגישה, בכל פעם שמגיעה משפחה כזו – הם מופתעים. ואנחנו? בעיקר נבוכים ועצובים. שהם לא יכולים לגעת באבנים ולטמון בתוכם את הפתק של הדודה החולה שהשביעה את המשפחה לעשות כן. כואבים שמדינת ישראל כמעט מתעלמת מקיומם היהודי רק כיוון שהוא שונה מזה החרדי, שאחראי על תפעול הרחבה האורתודוקסית.
בניגוד אליה, שמתוקצבת במיליונים, כותל המשפחות מרגיש ונראה קצת כאתר בנייה. האם אלו היו שבע השנים הרעות, ושבע – ובתקווה 70 – השנים הבאות יהיו מרובות במתפללות ומתפללים שמשעינים ראשם על אבני הכותל ובילדים שטומנים פתקים?
אנחנו עובדים על זה. בכנסת, בבג"צ, מול רשות העתיקות ומול כל גורם רלוונטי. עד שזה יקרה ובמהרה בימינו – נמשיך לעשות את מה שאנחנו יודעים הכי טוב בכותל ובכל מקום אחר: לקדם יהדות מכילה ואוהבת שתחבר את כל חלקי העם היהודי בארץ ובעולם.
