מתוך קשר אישי עם משפחת מירן, דרך נוכחות קבועה בכיכר החטופים ועד לפעילות קהילתית מרגשת. בסיומן של שנתיים מלאות חשש וציפייה, לינדה אביטן מספרת לנו על מסע של ערבות, תפילה וחיי קהילה – הממשיך גם עכשיו.
הפעם הראשונה שהכרתי את עמרי מירן
הכרתי את עמרי לפני כ-8 שנים במסגרת פרויקט רווחה בו הדרכנו צוותים בהוסטלים לאנשים עם מוגבלויות – עמרי כמטפל שיאצו ואני כעובדת סוציאלית. אמנם עבדנו באזורים שונים בארץ, אבל נפגשנו בישיבות צוות והדרכות משותפות. זכור לי רגע אחד במיוחד, כשהוא סיפר שהוא גר בנחל עוז, וזה הדהד לי מיד. חשבתי לעצמי: זה ממש קרוב לעזה… נשמע מפחיד.
כיומיים לאחר תחילת מלחמת ה-7 באוקטובר, חבר צוות אחר אמר לי שהוא מנסה לתפוס את עמרי — ולא מצליח. אחרי כמה ימים התברר: עמרי נחטף.
"מקווה שיחזרו עד שבת" - הפעם הראשונה שפגשתי את דני
הפעם הראשונה שפגשתי את דני מירן, אבא של עמרי, הייתה באירוע גדול בכיכר החטופים כשבועיים אחרי פרוץ המלחמה. הוא עלה לבמה, דיבר, ואמר משפט שנשאר איתי עד היום: "אני מקווה שיחזרו עד שבת."
בימים אלו התחזקה עוד יותר הנוכחות היומיומית של התנועה בכיכר החטופים. אלישבע ברק, שמובילה את הפרויקט עד היום, חיברה בין קהילות התנועה למשפחות החטופים. אחרי הדברים של דני ניגשתי אליו יחד עם אלישבע, הצגנו את עצמנו ואמרתי לה: "אני רוצה שאנחנו נאמץ את משפחת מירן, מטעם קהילת עדת שלום-עמנואל."
מאותו רגע נוצר בינינו קשר רציף – גם בכיכר וגם בקהילה.
שומרים לו מקום
דני מירן היה אצלנו בקהילה שלוש פעמים לאורך השנתיים האחרונות. הפעם הראשונה הייתה חודש לאחר החטיפה — אירוע גדול שארגנו ב-7 בנובמבר, עם משפחתה של לישי אשתו של עמרי, חברי צוות ההדרכה, חברי קהילה ורחובותיים שהגיעו לשמוע ולהביע תמיכה. דני שיתף בסיפור של עמרי, וזה היה ערב מרגש ומשמעותי.
בחנוכה חודש אחרי, בנר השמיני, אירחנו אותו שוב להדלקת נרות משותפת. דני זה עתה חזר מהונגריה (כי לעמרי אזרחות הונגרית מאמו ז"ל) – נסיעה אחת מתוך רבות בניסיון להרחיב את מעגל ההשפעה להחזרת החטופים – וכתמיד, דיבר איתנו עם תקווה גדולה. הוא מעולם לא וויתר על הוודאות שעמרי יחזור.
הפעם השלישית הייתה בערב ראש חודש כסלו תשפ"ה, כשהגיע להתארח בפאנל "מחפשים את האור" שארגן רב הקהילה דורון רובין, והנחה הרב מייקי גולדשטיין. השתתפו בו גם מרסל מרגוליס, חברת קהילה לשעבר שאחיה נהרג בכיסופים, שלמה אלפסה, שגיסו וגיסתו נרצחו ונחטפו מניר עוז, ניצה טרבלסי – נציגת ארגון העוגן ופרופסור חגי לוין, ראש איגוד רופאי בריאות הציבור בישראל, שלקח על עצמו בהתנדבות לנהל את מערך הבריאות במטה למשפחות חטופים ונעדרים. כל אחד דיבר על הקושי, על התקווה, ובעיקר על מה מחזק אותו. חוויתי לעומק את הערך והכוח שיש לקהילה, והזכות לשמש כשליחה.
במהלך כל התקופה הזו שמרנו מקום בבית הכנסת עם כיסא צהוב ותמונה של עמרי, וכיסא נוסף עם תמונתו של נמרוד כהן מרחובות, חייל שנחטף וחזר גם כן בעסקה האחרונה.
בכל שבת אמרנו, ואנחנו עדיין אומרים את התפילה לשלום החטופים שנכתבה על ידי התנועה – והיא ממשיכה להזכיר לכולנו את הדאגה, את האחריות, ואת ההשתתפות שלנו בכאב. ביום שמחת תורה האחרון, הוצאנו את שני הכיסאות לרחבה בה רקדנו עם ספרי התורה סביבם, כסמל וחגיגה לכך שחזרו מהשבי!
לחזק ולהתחזק: הקהילה שנוצרה בכיכר החטופים
במהלך השנתיים האחרונות הפכה כיכר החטופים לבית שני עבורי, ולמעשה עבור רבים. הגעתי לשם בקביעות כחלק ממעגלי התפילה והשירה של התנועה המסורתית – לפעמים בהובלה ולפעמים כמשתתפת. תמיד עם תחושת שליחות, חיבור, ומחויבות אישית.
עם הזמן, התגבשה שם קהילה של נוכחות: אנשים שהגיעו שוב ושוב מבלי שצריך היה לקרוא להם, ואנשים שבאו לתמוך מקרוב ומרחוק ומצאו שם רגע של משמעות. המעגלים הפכו למקום שבו היה אפשר להיות ביחד, להתפלל, לשיר, להתחבק ולבכות.
אני קוראת לזה "לחזק ולהתחזק."
בכל פעם שעמדתי במעגל – חשבתי על עמרי.
לקראת הסכם השחרור, האווירה בכיכר השתנתה. הייתה תחושה של ציפייה, אולי אפילו אופוריה מסוימת. הרגשתי שמחה גדולה אבל גם חשש – לא ידענו אם הם באמת יחזרו, איך ייראו ומי יישאר מאחור.
ביום לפני ערב החג, יום חזרתם הצפויה, עמדנו בכיכר במעגל ענק של תפילה. גם דני היה שם, וכולנו נשארו עוד ועוד. אף אחד לא רצה ללכת. וכשהגיע היום – והם באמת חזרו – קשה היה להכיל את הרגש.
כשראיתי את תמונות החזרה של עמרי, הרגשתי הקלה, התרגשות ואף פלא. רציתי לתת למשפחה את המרחב שלה – לנשום, להתחבק ולחזור, אבל כן הרגשתי צורך לעשות משהו קטן מהקהילה ומצוות המנחים והמטפלים. שלחנו מגש פירות וקצת שוקולדים כד לומר – אנחנו רואים אתכם, מתפללים לטוב ולבריאותכם. אני בטוחה שעוד ניפגש, כשזה יתאים להם.
וגם עכשיו – אנחנו ממשיכים
במוצאי שבת האחרונה הגעתי לעצרת בכיכר.
דני היה שם, יחד עם עוד משפחות. הדבר הכי חזק היה לראות את הערבות ההדדית ביניהם – גם מי שהיקרים שלהם חזרו, גם מי שלצערנו ממתינים לקבור את יקיריהם… כולם ביחד, יד ביד.
וגם אנחנו בתנועה איתם – עד שהם חוזרים.
אני אמשיך להגיע לכיכר, אמשיך להוביל את מעגלי התפילה, ואמשיך להיות חלק מפרויקט שלרגע לא הפסיק לתמוך – רוחנית, רגשית וקהילתית – במשפחות.
עמרי חזר ברוך השם, אבל משפחות החללים עדיין זקוקות לנו.
הנוכחות שלנו עוד נדרשת.
וזה חלק מהערך הכי עמוק של קהילה – לא לעזוב, לא להופיע רק ברגעי שיא, אלא להישאר.
הסיפור של לינדה ועמרי הוא רק אחד מבין רבים.
חברות וחברי התנועה המסורתית מכל רחבי הארץ, הכירו באופן אישי משפחות שנפגעו באירועי 7 באוקטובר ובחרו ללוות, לחבק, ולתמוך בהם. בכיכר, בקהילות, ביוזמות מקומיות – בצנעה ומתוך מחויבות עמוקה.
בשנתיים האחרונות ראינו איך ערכים של ערבות הדדית, אחריות קהילתית ושותפות אמיצה הפכו ממילים למציאות חיה, וזוהי גם ההזדמנות לומר לכולן ולכולם: תודה. ויישר כוח. הנוכחות שלכם היא מקור של חוסן, משמעות וערבות – בימים שבהם כולנו זקוקים לזה יותר מתמיד.
