הימים הלאומיים בישראל הם נקודות ציון משמעותיות בסיפורו של העם היהודי, המשקפים את עוצמתה של תנועת השיבה למולדת, מסע של השראה וגבורה מול אתגרים היסטוריים עצומים. אלו הם רגעים של זיכרון, הנצחה, גאווה לאומית ותקווה – המאחדים את כלל החברה הישראלית בחוויה משותפת של זהות יהודית וציונית.
"מי כעמך ישראל, גוי אחד בארץ" (שמואל ב' ז, כג)
מסורת חיה: לימוד, זיכרון ואחדות
העשרה נוספת
בקצרה, על ימים לאומיים בישראל:
יום השואה והגבורה (כ"ז בניסן)
יום השואה והגבורה מציין את אחד הפרקים הקשים והמשמעותיים ביותר בתולדות העם היהודי. מצוין בכ״ז בניסן, סמוך ליום פרוץ מרד גטו וורשה. זהו יום זיכרון כואב והרואי המנציח את שישה מיליון היהודים שנרצחו בשואה, תוך הדגשת סיפורי ההתנגדות, הגבורה האנושית והעמידה הרוחנית. בקהילות התנועה המסורתית, אנו מקיימים טקסי זיכרון המשלבים עדויות אישיות, לימוד היסטורי והעצמה, במטרה להפוך את הזיכרון למעשה חי של תקווה ומשמעות.
להעשרה נוספת: https://www.facebook.com/watch/?v=2099887936718696
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (ד׳ באייר)
48 השעות הכי מטלטלות רגשית נפתחת בכל שנה בצפירה בת דקה, שמציינת את פתיחת אירועי יום הזיכרון לחללי כוחות הביטחון ונפגעי פעולות האיבה שמספרם לשברון הלב עולה מדי שנה במספרים מבהילים. זהו רגע לאומי של הזיכרון והכאב, בו אנו מרכינים ראש זיכרון הגיבורים והגיבורות שמסרו נפשם על הגנת המדינה.
בתום יום הזיכרון ותחושותיו הקשות והעצובות ובסמיכות מצמררת וסימבולית, מתחלפת באחת האווירה ועם ישראל בארץ ובתפוצות חוגג בשמחה את עצמאותו הלאומית במעבר חד ומיוחד. ניתן לדמות זאת ל'שבעה': כשם שהאבלים אינם קמים בכוחות עצמם, אלא המנחמים מסייעים להם לעמוד על רגליהם.
טקס המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות בקהילות התנועה המסורתית הוא חוויה רוחנית ולאומית עמוקה, המייצגת את המעבר מאבל לשמחה, מכאב לתקווה. הטקס מתקיים בערב יום העצמאות, ברגע המעבר בין צפירת הזיכרון לפתיחת החגיגות.
בטקס זה, המשתתפים יושבים יחד בקהילה, מאזינים לסיפורים אישיים של גבורה וזיכרון, קוראים קטעי שירה וטקסטים מן המסורת היהודית העוסקים בתקווה ובהתחדשות. במרכז הטקס עומד המעבר הדרגתי מאווירת האבל לאווירת התקומה – החל בקריאת "הלל" וקטעי שירה המסמלים תקווה, דרך הדלקת נרות עצמאות, ועד לשירת "התקווה".
יום העצמאות (ה׳ באייר)
חגיגת התקומה הציונית המתרחשת מיד לאחר יום הזיכרון, בה׳ באייר. זהו יום של חלום שהפך למציאות, חגיגה של ההישג ההיסטורי של הקמת מדינת ישראל. יום זה מסמל את היצירתיות, החוסן והתקווה של החברה הישראלית, ומהווה הזדמנות לחגוג את הישגינו הלאומיים תוך הבנה עמוקה של המשמעות ההיסטורית.
יום ירושלים (כ״ח באייר)
"אם לארץ נשמה- הרי ירושלים נשמתה של ארץ ישראל" (דוד בן-גוריון)
יום שחרור ואיחוד ירושלים הוא יום חגיגי בו אנו קוראים את ההלל מתוך שמחה והודיה על כך שזכינו לחזור אל בורות המים, לשוק ולכיכר. העיר אשר חוברה לה יחדיו, ששם ישבו כיסאות למשפט, והנה שוב יושבים בה.
אפשר וצריך לדבר מדי יום על הבעיות של ירושלים. צרותיה של ירושלים נוגעות הרי למדינת ישראל כולה. אבל ביום ירושלים צריך לשמוח ולהתגאות ביופייה של העיר, ביכולותיה לקיים אירועים מגוונים ולהכיל אוכלוסיות ודעות שונות מכל קצוות הקשת. נבואת זכריה שעוד יישבו זקנים וזקנות ברחובות העיר התממשה ומתממשת לנגד עינינו.
העיר שמפעימה ומרגשת כל יהודי ויהודייה בעולם עוד תהיה בית חם ובטוח בו כל אחד ואחת יוכלו להרגיש בבית. אנו שואלים מדי יום בשלומה של ירושלים, מייחלים ליום ששלווה תשרור בארמונותיה, מתפללים על כך ופועלים מדי יום ביומו כדי שזה יקרה.
יום זיכרון ליצחק רבין (יב׳ בחשוון)
ם המונצח ביב׳ בחשוון לזכרו של ראש הממשלה יצחק רבין, וממחיש את המחיר של המאבק על השלום והדמוקרטיה בישראל. קהילותינו מקיימות ערבי עיון העוסקים בערכי השלום, סובלנות, ואחדות.
השילוב של זיכרון, לימוד והתחדשות מאפיין את הגישה המסורתית לימים לאומיים אלו – המשקפים את העומק ההיסטורי והתקווה העתידית של העם היהודי בישראל.
"וְכָל-אֶחָד וְאֶחָד עִם נֵר הָאֱלֹהִים שֶׁבִּלְבָבוֹ יָצָא בִּזְמַן בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת לְבַקֵּשׁ כּוֹכָבוֹ . וְהַשָּׁעָה שְׁעַת תֹּהוּ וָבֹהוּ, שְׁעַת עִרְבּוּב הַתְּחוּמִים שֶׁל אַחֲרִית וְרֵאשִׁית, שֶׁל סְתִירָה וּבִנְיָן, שֶׁל זִקְנָה וַעֲלוּמִים."
חיים נחמן ביאליק, מתוך חוברת 'בין השמשות'
