השנה שמתי לב למתח בין רשות הרבים ורשות היחיד בתוך מנהגי הדלקת נרות חנוכה.
חנוכה הוא חג של בית: המצווה הבסיסית של חנוכה היא להדליק נרות בבית. כמובן שקיימים ויכוחים לגבי איך להדליק, כמה להדליק, עם איזה חומר להדליק, על מי חלה המצווה להדליק. אך ברור שיש להדליק נרות חנוכה בבית. יחד עם זאת, עלינו לפרסם את הנס גם מחוץ לבית.. במסכת שבת, כא, ב', התלמוד מספר לנו שעלינו להדליק את החנוכייה בפתח הבית. מי שלא גר בקומת כניסה, אמור להדליק את הנרות בחלון, סמוך לרשות הרבים.
"בפתח הבית." "סמוך לרשות הרבים." מונחים אלה מצביעים על מקום הביניים, המרחב הלימינאלי, בין האזור הפרטי שלי, הבית, לבין מקום של התקהלות, של התכנסות, המרחב הציבורי.
חז"ל, כאשר קבעו את מיקום החנוכייה בפתח הבית או בחלון, קבעו שמעשה הדלקת הנרות האישית, במרחב הפרטי, יחדור גם לתוך המרחב הציבורי.
כמו כן, שעת הדלקת הנרות רומזת על לימינאליות. יש להדליק את הנרות מהשקיעה "עד שתכלה רגל מן השוק." עלינו להדליק את הנרות בשעת המעבר בין שעות פעילות ועיסוקים במרחב הציבורי, בשוק, לבין שעת ההסתגרות בבית, בסוף היום. אני מדמיינת בעלי חנויות, סוחרים וסוחרות, קונות וקונים—ממהרים וממהרות להגיע הביתה בסוף היום, ועל הדרך רואות ורואים ששם בבית ההוא כבר הדליקו, וכאן בבית הזה כבר הדליקו, ושם עוד חנוכייה מאירה את הלילה.
בעולם המודרני, חנויות פתוחות 24 שעות. ניתן לקנות באינטרנט ללא מגבלה של שעות פתיחה. הזמן ששייך לבית והזמן ששייך לעיסוקים במרחב הציבורי פחות מוגדר. בחודש טבת תשפ"א, בימי הקורונה, הרבה מאיתנו חשות וחשים עוד יותר שאין זמן של בית ואין זמן של חוץ. רשות הרבים ורשות היחיד התערבבו. כל חיינו הפכו לזמן לימינאלי שבו אנחנו נמצאות ונמצאים בשעת מעבר מתמדת. מחכים לתקופה של אחרי הקורונה. מחכות לשנה הבאה כאשר מקוות שיהיה אפשר לחגוג כמו שחגגנו פעם- בבית עם קרובי משפחה וחברים, ובציבור- בהתקהלות עם הקהילות שלנו.
מפני שכל התקופה היא תקופה של לימינליות, חסרה לנו את שעת המעבר בין רשות הרבים ורשות הפרט, בין הזמן מחוץ לבית, והזמן בתוך הבית. אנחנו צריכות את המעבר הזה, כדי לסדר את הראש, לכוון את הלב, לנוח ולהתחזק לקראת הדבר הבא.
תקופות לימינאליות כמו זאת שהעולם נמצא בו עכשיו, יכולות לטלטל ולבלבל אותנו- הזמן הזה מטיל ספק על העתיד. אם פעם חשבנו שידענו מה יהיה מחר, היום יש לנו יותר ספקות. התקופה הזאת יכולה להיות תקופה של קושי, זמן חשוך, לחברה וגם לפרט. אך ראינו בתקופת הקורונה, שפירוק הסדר המוכר, הביא כבר, וכמעט מייד בתחילתו, לצד הקושי, גם יצירתיות והתחדשות.
בראש חודש טבת, לקראת הדלקת נר אחרון של חנוכה, כאשר אנחנו מדליקות ומדליקים את נרות החנוכה בפתח הבתים שלנו, בואו ננסה לאפשר לאור של נרות החנוכה, האור של השעה הלימינאלית, להזכיר לנו שהתקופה הזאת, שהייתה יכולה להיות תקופה רק של טלטלה וקושי, היא גם תקופה של יצירתיות והתחדשות. מנהגים חדשים, דרכים חדשות, חיזוק אכפתיות והושטת יד לזולת, נוצרו והתאפשרו רק בגלל הלימינאליות של התקופה, בגלל ההיפוך של הסדר הקיים. כמו היצירתיות שפורצת בזמן הקשה, הלימינאלי הזה, נרות חנוכה שאנו מדליקות ומדליקים בשעה הלימינלית, הם האור של התחדשות ותקווה שמאפשרים לנו לחדש ולהתחדש גם במרחבים האישיים שלנו וגם במרחבים הציבוריים שלנו.
הרבָּה שרה כהן
קיבוץ קטורה
