בן 5 למקרא; בן 10 למשנה; בן 13 למצות; בן 15 לתלמוד; בן 18 לחופה; בן 20 לרדוף; בן 30 לכוח; בן 40 לבינה; בן 50 לעצה; בן 60 לזקנה; בן 70 לשיבה; בן 80 לגבורה; בן 90 לשוח; בן 100 כאילו מת ועבר ובטל מן העולם... (משנה מסכת אבות פרק ה' משנה כ"א).
טקס בר/ת המצווה המסורתי הוא אירוע מיוחד, בו שותפה כל המשפחה. מאות נערים ונערות לומדים מדי שנה בקהילות המסורתיות יהדות וקריאה בספר התורה ומתכוננים לטקס. במקביל, אנו מעודדים את התלמידים ואת התלמידות ליטול חלק פעיל בחיי בית הכנסת לצד ההשתתפות הפעילה בשיעורים. כמו כן, אנו מזמינים כל יהודי לציין אירוע משמעותי זה בכותל המסורתי, ולקיים בו תפילה מעורבת, שוויונית, ויהודית.
(למציאת הקהילה הקרובה למקום מגורכים לחצו כאן)
רקע
טקסי בר מצווה ובת מצווה הינם טקסים חדשים יחסית במסורת היהודית. טקסי חניכה והתבגרות אינם מופעים במקרא. טקס החניכה היחיד המוזכר בתורה בהקשר של גיל מצוות הוא טקס ברית המילה של ישמעאל בן אברהם אשי נימול בהיותו בן 13: וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ, בֶּן-שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה: בְּהִמֹּלוֹ--אֵת, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ (בראשית, י"ז, 25). רק בתקופה מאוחרת יותר מיחסים מקורות מדרשיים לדמויות מקראיות טקסי מעבר בגיל 13 בהם ללוי בן יעקב אשר החל בגיל זה להיקרא 'איש' ולחגור חרב, וכן לתאומים עשו ויעקב שבגיל זה נפרדו דרכיהם. במשנה מצוין גיל 13 לבנים וגיל 12 לבנות כגיל קבלת עול מצוות: "בת אחת עשרה שנה ויום אחד, נדריה נבדקין; בת שתים עשרה שנה ויום אחד, נדריה קיימין, ובודקין כל שתים עשרה. בן שתים עשרה שנה ויום אחד, נדריו נבדקין; בן שלוש עשרה שנה ויום אחד, נדריו קיימין, ובודקין כל שלוש עשרה. קודם לזמן הזה--אף על פי שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו, ולשם מי הקדשנו--אין נדריהן נדרים, ולא הקדשן הקדש; לאחר הזמן הזה--אף על פי שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו, ולשם מי הקדשנו--נדריהן נדרים, והקדשן הקדש." (משנה, מסכת נידה, פרק ה', משנה ו'). בשלות מינית ובגרות פיזית שימשו כמדד נוסף לקביעת גיל המצוות באותה תקופה: "תינוקת שהביאה שתי שערות--חייבת בכל מצוות האמורות בתורה, וחולצת או מתייבמת. וכן התינוק שהביא שתי שערות, חייב בכל מצוות האמורות בתורה; וראוי להיות בן סורר ומורה משיביא שתי שערות, עד שיקיף זקן--התחתון לא העליון, אלא שדיברו חכמים בלשון נקייה. תינוקת שהביאה שתי שערות, אינה יכולה למאן; רבי יהודה אומר, משירבה השחור." (משנה, מסכת נידה, פרק ו', משנה י"ב).
בתקופת התלמוד כבר יש אזכורים טקסיים ראשונים לטקס התבגרות יהודי. על-פי מדרש בראשית רבה לפרשת וירא, חגיגות בר המצווה נגזרות מן הפסוק: "וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק" (בראשית, כ"א, 8). לאור מדרש זה מדובר בגמילה מן הילדוּת בגיל 13 ולא בגמילה מתקופת היניקה. על-פי מנהג ירושלמי עתיק נהוג היה במהלך צום יום הכיפורים להוליך את הבנים שבקרוב יגיעו לגיל מצוות בין זקני העיר ולקבל את ברכתם: "כדי לברכו ולחזקו ולהתפלל עליו שיזכה בתורה ובמעשים טובים" (מסכת סופרים, פרק י"ח הלכה ז').
ככל הנראה בתקופת הגאונים (מאות 6 - 10 לספירה) החל המנהג לקשור את יום הולדת 13 בעלייה לתורה בבית הכנסת. מן המאה ה-11 בקהילות אשכנז כבר יש עדויות לכך שלעלייה לתורה נוספה הברכה 'ברוך שפטרני מענשו שלזה'. עדות ראשונה לחגיגת בר מצווה מקורה בקהילת וורמייזא במאה ה-13. בעדות זו מוזכרת לראשונה קיומה של חגיגה עם הגיעו של הבן למצוות. חגיגה זו כללה מלבושים חדשים לבן ובעודה מעוטת משתתפים בשבת אחר הצהריים ביום בו עלה הבן לתורה בבית הכנסת.
רק בראשית העת החדשה התקבל והתקבע מנהג סעודת המצווה תחילה באשכנז ואחר כך גם באיטליה ובארצות המזרח. בסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20 נוספו גם טקסים ומסיבות לבנות מצוה. חגיגה קבוצתית ראשונה לבנות נערכה בשנת 1866 בדנמרק, ככל הנראה בהוראת השלטון המקומי, חגיגה אשר כללה גם בחינת הבנות בלימודי קודש. חגיגות משפחתיות וקהילתיות נערכו בארה"ב ובאיטליה בראשית המאה ה-20 והתפשטו משם לקהילות רבות. התלמוד מספר שמיכל בת שאול נודעה כאישה שהניחה תפילין (בבלי, מסכת עירובין צו, א). מקורות אחרים מספרים שבתו של רש"י נהגה אף היא להניח תפילין.
טקסים ומנהגים
הנחת תפילין
לראשונה בחייהם מניחים חתן בר וכלת בת המצווה תפילין. בהנחת התפילין הראשונה נהוג לערוך טקס המציין את חשיבות וחגיגיות האירוע. את הטקס ניתן לערוך בכותל המסורתי או במרכזי הקהילות ובבתי הכנסת של התנועה.
תפילין מהם?
התפילין, טוֹטָפוֹת - בלשון התורה, חבויות בשתי קופסאות שחורות המחוברות לרצועות עור שחורות וארוכות. מדובר במגילות קלף מגולגלות ובהן פרשיות מן התורה המתארות את הקשר בין עַם ישראל לאלהיו.
תפילין הונחו על ידי-יהודים כבר בזמן העתיק. בתקופת בית המקדש השני נהגו חכמים להלך עם תפילין במשך כל שעות היום ולא רק בתפילת שחרית. ממצאי החפירות הארכיאולוגיות בקומראן ובמצדה כוללים תפילין. גם במערות מסתור במדבר יהודה נמצאו תפילין. מבדיקתן עולה כי תפילין אלה זהות כמעט לחלוטין לתפילין שאנו מנחיחים כיום.
בתקופת הגאונים (מאות 6 - 10 לספירה) התפתחה מחלוקת בקהילות אשכנז לגבי סדר הכתיבה הנכון של פרשיות התורה שבתפילין. כתוצאה מכך התקבעו שני סוגי תפילין: תפילין נוסח רש"י ותפילין נוסח רבנו תם (נכדו של רש"י). רוב התפילין בימינו הן תפילין נוסח רש"י.
אופן הנחת תפילין
מוציאים את התפילין של היד מן הנרתיק ומניחים את בית התפילין (הקופסה השחורה) על השריר שבחלק העליון של זרוע שמאל (שמאליים יניחו על זרוע ימין), שתי אצבעות מעל המרפק. מטים את היד לכיוון הלב ומברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִיוָּנוּ לְהָנִיחַ תְּפִילִּין".
לאחר הברכה כורכים את רצועת התפילין על האמה 7 פעמים בשבעה סיבובים. אחר כך מוציאים את התפילין של הראש מן הנרתיק, מניחים אותן על השערות שמעל למצח, בין העיניים, ומברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו עַל מִצְוַת תְּפִילִּין".
מהדקים את הרצועות בעורף, ואומרים: "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לעוֹלָם וָעֶד".
לאחר הברכה, כורכים את רצועת תפילין היד על האצבע האמצעית של יד שמאל (שמאליים יכרכו על יד ימין) 3 פעמים. במהלך הכריכה אומרים : "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה, וְיָדַעַתְּ אֶת אֲדֹנָי" (הושע, ב', 21-22).
כריכת הרצועה על כף היד יוצרת את דמותה של האות ש'(שדי) בין גב היד ובסיס הידלאחר התפילה חולצים את התפילין על-ידי שחרור את רצועת האצבע, מורידים את תפילי הראש בעמידה וביד שמאל ומאחסנים אותן בנרתיק ובשקית.
הנחת תפילין בכותל המסורתי
הכותל אוצר את זיכרון בית המקדש לצד זיכרון הגלות והגעגועים לציון מחד, והשמחה על התחייה היהודית המחודשת מאידך. על כן, משפחות רבות בוחרות לערוך את הנחת התפילין הראשונה דווקא בכותל ולהתחבר בדרך זו למסורת היהודית. אם תבחרו לערוך את הטקס ביום שני או חמישי, בהם קוראים בתורה, תוכלו לשלב באירוע גם עליה לתורה.
לפרטים נוספים: kotel@masorti.org.il
טלית
טלית הינה תשמיש קדושה יהודי העשוי מצמר או מפשתן ומתעטפים בה בעיקר בעת תפילת שחרית. הטלית מבודדת את המתפלל/ת מסביבתם ומקלה עליהם את הריכוז בתפילה. אחת ממטרותיה היא ליצור שוויון בין כל המתפללים, שכן מדובר במעטה אחיד שמכסה על הבגדים.
את הטלית פורשים כמו שמיכה מאחורי הגב, מתעטפים בה מעל הראש והגוף, ומברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִיוָּנוּ לְהִתְעַטֵּף בְּצִיצִית". לאחר הברכה מורידים את הטלית מן הראש ומסדרים את קצותיה על הכתפיים להמשך התפילה.
דרשה
נשיאת דרשה בפני הציבור בענייני פרשת השבוע עומדת במוקד טקס בר/ בת המצווה. הדרשה היא עיקר טקס החניכה והכניסה אל עולם המבוגרים. בהזדמנות זו הנער והנערה עומדים בפני הציבור כבוגרים וכשווים לראשונה.
ראשיתה של הדרשה בימי בית המקדש השני, כאשר התכנס הציבור בירושלים לקריאה בתורה בשבתות, בחגים וימי תענית. באותם ימים נקראה כל אחת מפרשות השבוע במשך 3 שבתות רצופות, כאשר בכל שבת קוראים שליש מן הפרשה בלבד. יתרת הזמן הוקדשה להסברים ולפרשנויות לדברי התורה שנקראו. עם הזמן התרחבו תכני הדרשה מעבר לפרשת השבוע וגלשו גם לענייני דיומא.
דרשת בן/בת המצווה יכולה להיאמר בבית הכנסת בשבת בבוקר. יש המייחדים לה זמן באמצע התפילה, בדרך-כלל לאחר הקריאה בתורה ולפני תפילת מוסף, יש הממקמים אותה בסוף התפילה ויש המעדיפים לקיימה ב'קידוש' (קבלת פנים עם כיבוד קל) שלאחר התפילה. הדרשה תיאמר לרוב מן הבמה' - מן המקום בו עומד החזן בשעת התפילה, כשהדורש עומד בגבו אל ארון הקודש ובפניו אל הקהל.
עליה לתורה
עליה לתורה נוכח ספר התורה וקהל המתפללים היא עיקר טקס ההתבגרות היהודי ועדות לשייכותו של העולה לתורה לקהל הבוגר. בתורה קוראים ארבע פעמים בשבוע, בימים שני וחמישי בבוקר ובשבת בבוקר ואחר הצהריים. הקריאה אינה נעשית ברצף על מנת לכבד אנשים שונים בעליה לתורה ובאמירת ברכות. את העליה לתורה עורכים בבית כנסת שיש בו ספר תורה.
לימוד ותרגול
רבני התנועה המסורתית מנחים ומלמדים את בני ובנות המצווה לקראת עלייתם הראשונה לתורה. הליך הלימוד נקבע באופן אישי בין הרב/ה לתלמיד/ה.
לפרטים נוספים הנכם מוזמנים לפנות ללשכה לשירותי דת: raisrael@masorti.org
