אני אוהבת חמץ.
אוהבת, ממש.
מכל הסוגים: מאפים מתוקים, מאפים מלוחים; פסטה ברוטב מפנק; לחם חם מהתנור, חלה מתוקה וטרייה, פיתה מהבילה; הריח המדהים שממלא את הבית כשלחם כלשהו נאפה; מאפים ממולאים עם מעטפת חיצונית שמתפצפצת בפה רגע לפני שהתוך הנימוח שלהם מתערסל בו בליטוף מנחם ורך.
אני מניחה שרבים מכם מרגישים כמוני, וכך גם בני אדם ברחבי העולם כולו, המבססים את תפריטיהם השונים על הדגן ומוצריו התפוחים.
בשנים האחרונות אימצו רבים את הרטוריקה החסידית, המבקשת להעביר את הדגש בפסח ובהכנות אליו מן הפיסי אל הרוחני. מדברים על ביעור החמץ שבלב, החמץ שבתוכנו: החולשות והפגמים שלנו, המקומות בתוכנו שדורשים תיקון. הגאווה. הניפוח העצמי, הצדדים בנו שמלאים באוויר חם. לכולנו יש כאלה וכולנו דורשים עבודה ותיקון. כך בצעד חסידי קלאסי גם מתגלה הזדמנות נוספת לעבודה הרוחנית הקשה והאינסופית, שאנו חייבים בה כדי לחיות חיים טובים ונכונים יותר, וגם קיבלנו מפלט-מה מן הנקיון האובססיבי הנובע מהפחד מן החמץ, אשר גובה מיהודים לא מעטים מחיר נפשי ופיסי. כידוע, על חמץ לא חל הכלל "בטל בשישים" שאנחנו מכירים מכללי הכשרות הרגילים. אם נכנס אפילו קמצוץ של חמץ לסיר מרק כל המרק וגם הסיר הופכים לחמץ. חמץ – אפילו אחד באלף אינו בטל; ועל כן רבים מתאמצים שלא יגע חמץ כלשהו במה שבא במגע עם המזון שלנו והכשרת הבית הופכת להיות מקור לחרדות ואומללות. ההקפדה על איסור החמץ אינה פוסחת על מי שמנסה לנקות גם את החמץ שבלב, אבל אולי מקבלת פרופורציה אחרת ובוודאי מקבלת משמעות אחרת, כאשר העבודה הנדרשת לקראת פסח היא לא רק פיסית אלא גם רוחנית.
אם כן, יתרון גדול יש להסתכלות החסידית הזאת אבל לי היא קשה. כי אני… אוהבת חמץ. קשה לי לראות אותו כסמל לכל מה שדורש תיקון; למה שיש למגר. להיפך, בעיניי החמץ מייצג דברים נפלאים וטובים: תסיסה. צמיחה. רכות. תענוג מדברים פשוטים. וזמן…
הלחם הוא מאכל שדורש זמן. הלא המצות הן לחם העוני ולחם החיפזון; ואילו מי שיש לו זמן – אוכל לחם…
לא רק לתפיחה דרוש זמן אלא גם לייצור חומר ההתפחה. הלחם הוא, למעשה, מזון התהליך. כדי להכין לחם בימי קדם היה צורך בשאור כדי שבכלל יהיה מה שיתפיח את הבצק. השאור הוא גוש בצק, שישב כל כך הרבה זמן כמצע גידול שמרים וחיידקים, שחתיכה קטנה ממנו מסוגלת לגרום לתפיחה של עיסה שלמה. את השאור מכינים, שומרים ומזינים לאורך זמן רב בתוספת רכיביו ובכל פעם משתמשים במעט ממנו בזמן שיתר השאור ממשיך לתסוס. ישנם אופים המתגאים כי השאור שלהם התחיל לפני עשרות ואף מאות שנים. ככל שהוא מיושן יותר הוא נחשב איכותי יותר ועל כן הלחם – הוא מזון התהליך.
בעיניי המשמעות הרוחנית של איסור החמץ בפסח נובעת לא מהיותו סמל למה שהיינו רוצים לבער אלא דווקא למה שהיינו רוצים לשמר. המטרה איננה לקדש את הסיגוף, או את השטחיות, האטימות והקשיות של המצה. להיפך: אנחנו רוצים בפסח להתגעגע לחמץ כדי לזכור כמה חשובות הן התפיחה והתסיסה הרעיונית, האינטלקטואלית, היצירתית, כמה הן נותנות טעם לחיים ומדגימות את היות האדם נברא בצלם אלוהים.
יותר מזה: הפסוקים בתורה המתארים את איסור החמץ מדגישים את איסור השאור במהלך הפסח. אמירות כמו "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" (שמות יב:יט) חוזרות על עצמן בוריאציות שונות. כלומר האיסור בפסח הוא לא על אכילת החמץ אלא גם על שמירת השאור הזה, שהוא הבסיס לתסיסה; אנחנו מצווים להתגבר על הדחף לשמור אותו משנה לשנה באופן שבו ישביח ולהכריח את עצמנו להכין שאור חדש בכל שנה לאחר החג.
כך יוצא, שהפסח הוא חג של געגוע לתסיסה וגם חג של ההתרחקות מן הקפיאה על השמרים; חג שמאלץ אותנו בכל שנה מחדש להכין שמרים חדשים. מותר לאהוב חמץ, רצוי לאהוב חמץ, לאהוב תסיסה; ובה בעת לדאוג שהיא תהיה תסיסה מתחדשת.
חג אביב שמח וכשר!
הרבה חיה רואן - בקר
קהילת רמות ציון, ירושלים
