חודש תמוז , פרשת חקת
וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים. (מ' ראש השנה ג:ח)
התפר הדק בין דבר שממית לבין דבר שמחיה "ממש " באופן גשמי , התפר הדק בין דבר שמוביל לקדושה (חיים) ובין דבר שמוביל לאלילות (מוות) .
אנו מצויים בפתיחתו של חודש תמוז ,הוא חודש שבו מתחילה תקופת "בין המייצרים" החל מ- יז' בתמוז שאז נפרצו חומות העיר ירושלים ועד לט' באב חורבן המקדש עצמו , הרג וגלות העם. מה מסמלות לנו החומות לנו היום?
בפרשה השבוע שלנו – פרשת חקת אנו מוצאים את פרשת "נחש הנחושת" אותו נחש ההורג בעם לאחר שזה קצרה נפשו ("ותקצר נפש העם") במציאות חייו במדבר (וממקום כזה אין תקווה ואין תיקון) ומכאן "וישלח ה' בעם את הנחשבים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל" ומתוך תחינת העם ותפילת משה ובציווי ה' -"ויעש משה נחש נחושת וישמהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי"
הנחש ההורג הוא הנחש המרפא – ועל כך כותב הרמב"ן "תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא .." וכך אנו יודעים גם מתוך הרפואה שלנו כיום כי החיסון למחלה מצוי לא פעם בתצורה מוחלשת של הנגיף עצמו.
ובכן – וכי נחש ממית ונחש מחיה ? יש בנחש כוח אשר ממית וכח אשר מחיה – ומכאן הסכנה הנוספת והיא שהתרופה סופה שתהפוך למחלה שוב ( אכן זה עולם מסובך). וכך גם עם נחש הנחושת היה - עד אשר חזקיהו המלך "כיתת נחש הנחושת והודו לו"( מ' פסחים ד,ט)
חודש תמוז הוא חודש של קיץ . השמש והחופש שאנו כלכך רוצים בהם מומרים לא פעם במדינה שלנו לחודשים "חמים ", אך לא במזג אוויר חיצוני , אלא במזג פנימי – בין אם לחימה מול אויבנו המבקשים לכלותינו ולהבדיל אלפי הבדלות בין אם במלחמות פנימיות, ואשר לגבי אלו אנו יודעים שאין לזלזל בהם כי את חורבן הבית אנו הבאנו על עצמנו .
מתוך מבט זה אנו מבקש להביט פנימה ולשאול את עצמי ואת עצמנו
מה מעמד הכותל המערבי בעיננו ? האם אלו סמלים שתפקידם לתקן ולחבר, או האם הפכו זירה של קלקול ופירוד? האם זה מקום תפילה אישי או מקום של מאבק ציבורי על דמותה של היהדות עצמה והחברה בה אנו חיים?
האבנים הללו , שהם רק אבנים ובכל זאת הם הרבה יותר מכך, יש בהם כח שמחיה וכח שממית – מהם בשבילנו?
הכתל הוא מקום של תפילה וחיבור וממש אותו מקום יכול להיות גם מקום של יאוש ופירוד .
אבל שאנו ניגשים למקום – מתוך מה אנו באים ? מתוך רצון לאהבה ותפילה וחיבור וגאולה או מתוך רצון למאבק, לפירוד, לפרסום ולהאדרת עצמנו?
האם אנו שליחים של אלו שלא יכולים לבוא בדורות שלנו ובדורות שלא נולדו או שאנו חלק מיצירת מציאות שלדורות הבאים שלנו לא יהיה לאן לבוא?
את המתח הזה אנו חייבים להחזיק ולחיות , בעיני, זה לא מתח שיש לו פתרון חד וחלק אנו צריכים להיות מוטרדים ושוקלים שוב ושוב ומתחבטים ובאותה העת גם בעשייה ובפעולה וכל זאת שאנו מכוונים אל ליבנו ומסתכלים אל השכינה.
ומתוך כך שיתגשם בנו המאמר (שמתייחס לפסוק בתוך פרשת השבוע שלנו)
"אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר; "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה", אל תקרי בְּסוּפָה, אלא בְּסוֹפָהּ). מסכת קידושין דף ל', עמ' ב
כלומר לא מדובר במלחמה של שיש בה כיבוש מרהיב אלא ב"מלחמה " שיש אהבה בסופה.
ושנזכה כולנו בנבואה זו ולו יהי שצום הרביעי יהיה ליום ששון ושמחה והאמת והשלם אהבו.
חודש טוב
הרב יואב אנדי
ראש המדרשה בחנתון
