תשובת הרב ראובן המר לוועד ההלכה של כנסת הרבנים העולמית
שאלה: מהו מעמד לא-יהודים בהלכה היהודית היום? מה צריכה להיות עמדתנו כלפי אמירות בספרות הרבנית שהן שליליות או מפלות בנוגע ללא-יהודים?
בסוגיית מקומם של לא-יהודים בהלכה היהודית ובמחשבה היהודית קיימים רעיונות שונים ותמונות שונות כחלק מהשתנות ההיסטוריה: כוללות וסגורות, חיוביות ושליליות, משבחות ומגַנות. התורה עצמה וכתבי התנ"ך באופן כללי מניחים כעובדה את השוויון הבסיסי של כל המין האנושי אך גם מכירים בתפקידה המיוחד של ישראל כ"ממלכת כוהנים". אמנם בני ישראל נחשבים כבעלי קשר מיוחד לאלוהים כמשרתיו המיוחדים וכוהניו, אך לא משתמעת מכך עליונות גזעית, כפי שמבהירים הנביאים, במיוחד ישעיהו ועמוס. חקיקת התורה רגישה לצרכיהם של לא-יהודים, בהתבסס על הוראות התורה שכל בני האדם נבראים בצלם אלוהים ועל העובדה שניסיון השעבוד במצרים צריך ללמד אותנו לא להתייחס רע אל הנכרי.
הלא-ישראלי שהוא נכרי נבדל מן הישראלי, לפי גישה זו, רק בחוקים מסוימים מאוד שבהם נעשות הבחנות כבכל חברה בין זכויותיהם של אזרחים לבין אלה של לא-אזרחים. על-פי חוק התורה, לא-ישראלים זוכים באופן כללי ליחס הוגן וצודק אך בענייני פולחן ישנה הבחנה המונעת מלא-ישראלים לקחת חלק בטקסים מסוימים כגון הקרבת קורבן הפסח. ולמרות זאת, בתקופת התלמוד נחשבו מנחות מסוימות שהועלו לבית המקדש על-ידי גויים ראויות להתקבל. ללא-ישראלי המתגורר בארץ ישראל מגיעות הזכויות הבסיסיות של הישראלי ומייחדים לו דאגה מיוחדת.
בעוד שברי-סמכא מסוימים מצדדים במשוא פנים כלפי היהודים, אחרים מקפידים לדרוש צדק לכול. דומה שפסיקות הלכתיות רבות בספרות של תקופת הרומאים מוציאות את הגויים מכלל הכללתם בחוקי התורה בהתבסס על פרשנות מחמירה של מילים כמו "רעך," "אחיך," המפורשות כלא כוללות לא-יהודים. ההלכה התלמודית משקפת את המציאויות של תקופה מאוחרת יותר כאשר היהודים סבלו תחת שלטון זר ומהוצאת צווים אנטי-יהודיים של הרומאים. לפיכך היא מכילה תחושת אי-אמון כלפי גויים וגם רצון להרחיק יהודים מהשפעה פגאנית.
אף על פי כן, התנאים עצמם במאה הראשונה והשנייה למניינם פסקו שלא-יהודים כלולים בפסיקות המוסר שנמצאו בברית שבע מצוות בני נח, והוציאו צו – בשם ברי-סמכא חשובים כמו רבן גמליאל ורבי עקיבא – שאי צדק כלפי לא-יהודי אסור ושהוא אף חמור מאי צדק כלפי יהודי בשל חילול השם. עקיבא הרחיק לכת וטען שעניינים מסוימים כמו משפט נאות ואיסור על גנבה מבוססים בעצם על פסוקים מהתורה. התנאים הוסיפו ופסקו שלא-יהודים צריכים ליהנות מצדקה ומגמילות חסדים בגלל העיקרון של דרכי שלום. חוקים אלו חלו אפילו על עובדי אלילים, מכיוון שזה היה מעמדם של לא-יהודים באותה תקופה, למעֵט יוצאים אחדים מן הכלל.
ברי-סמכא ימי-ביניימיים, שהבולט ביותר ביניהם היה מנחם המאירי, העדיפו לא להסתמך אך ורק על רעיונות חילול השם ודרכי שלום, אלא להצהיר שכל הפסיקות השליליות בנוגע ללא-יהודים התייחסו רק לעובדי האלילים של תקופתם ושאין להחילן על לא-יהודים עכשיו שהיו נתונים להשפעתן של דת ותורה מוסרית. הרמב"ם טען באורח דומה שהפסיקות הללו חלו על עובדי אלילים בלבד. מכיוון שתנאי החיים בגולה היו שונים כל כך והיהודים היו תלויים בלא-יהודים במידה רבה כל כך, הלכות תלמודיות רבות שהיו מתערבות ומפריעות למסחר הוכרזו כלא תקפות.
אף ששאלת המעמד המדויק של דתות מונותיאיסטיות אחרות היא מעבר ליריעת מאמר זה, חשוב להבהיר שבתוך התנועה המסורתית, אליה אני משתייך, הן הנצרות והן האיסלאם נחשבים ביטויים לגיטימיים של מונותיאיזם. במילותיו של המאירי, הן "האומות הגדורות בדת" – אומות המחויבות לדת ולתורת מוסר. בדיוק כפי שישעיהו חזה את התקופה שבה גם לאומות אחרות – מצרים ואשור – יהיה קשר מיוחד עם האל האחד, יחד עם ישראל, כל אחת מהן בדרכה המיוחדת, כך גם לשתי הדתות המונותיאיסטיות האחרות, ישנו הקשר המיוחד לאלוהים כפי שיש ליהדות.
לסיום, אני מבקש לאחל לכל עם ישראל כי תורת ישראל תמשיך להיות מקור החזק את המוסר שלנו ואותנו כאומה שוחרת שלום וצדק. חג שמח.
