מאז הערב השני של פסח, אנחנו מסמנים “V”ביומנים שלנו ומילולית סופרים את הימים עד שבועות. ועכשיו אנחנו כמעט שם.
אבל למה כל ההתרגשות?
לפסח יש ליל הסדר.
לסוכות יש, ובכן, סוכה (ולולב ואתרוג)...
לשבועות יש … עוגת גבינה?
טוב, ומסורת תיקון ליל שבועות. להשאר ערים כל הלילה לחיות את תשוקתינו לתורה.
איכשהו לחג שבועות חסרים את הצבע והטעם והדינמיות של הקולגות שלו במחזור הרגלים, לא?
הרי בגדול מחזור השנתי של הרגלים גורם לנו לחזור על מסע אמותינו ואבותינו ממצרים למדבר (פסח) לסיני (שבועות) ומסיני לנידודים במדבר (סוכות). האם שמתם לב שלמרות שהיעד הוא תמיד היה הכניסה לארץ, אנחנו לא זכינו לחגוג את השגת היעד הקיומי הזה עם יום מוקדש לו בכל ההיסטוריה שלנו? למרות שבימי יהשוע הגענו, השתרשנו, בנינו, התפתחנו. לא חגגנו עד 1948. וגם הוא, לא במחזור הרגלים אלא כיום ייחודי בן ימינו (שכן, אני מודה, כולל גם הלל וגם מנגל!).
אני מציעה שבתור הדורות הזוכים להשתרש בארץ, חג שבועות בא לא רק בגדי לתת לנו את ההזדמנות לחזור על הרגע המרגש של מתן תורה כשעומדים לעליית עשרת הדברות בקריאת תורה של אותו בוקר של החג, אלא גם ״להעניק״ לנו מידה של ענווה.
מתן תורה לא התרחש עם כניסתם של בני ישראל לארצם עם יהשוע. אלא באמצע שומקום. למרגלות הר אנונימי במדבר.
לא בארץ המובטחת.
לא בשום מקום המסומן במפה. במקום שלא היה שייך לאף עם, לאף שליט.
קיבלנו את התורה במקום בלתי ניתן לאיתור.
מה משמעות העובדה הזאת לדורי דורותנו? אנו היהודים חיינו כעם מפוזר במהלך אלפי שנים, אך מכיוון שהתורה לא הייתה קשורה לשום מקום מסוים, הצלחנו להביא אותה איתנו לכל מקום. האנונימיות של סיני הבטיחה את האוניברסליות של התורה.
אז למרות שאנו פה בארץ אוהבים לחשוב על עצמנו כמרכז העולם היהודי, אולי בחג שבועות הקרוב נעמוד בתהייה על ההתגלות החוזרת ומהדהדת לא לאף מקום ספציפי בעולם אלא לכל מקום, לידי אף שליט או אומה אלא לעם היהודי המגוונת ומפוזרת, כולל אפילו אנחנו פה בארץ.
חג שבועות מתוק ומרומם,
הרבה איימי לוין
נשיאת כנסת הרבנים בישראל
ערב חג שבועות תשפ״ב