החודש יצאה רחלי בן דוד, מנהלת חטיבת שהם של תנועת הנוער נוע"ם, למשלחת של ארגוני הנוער לסיוע לפליטי אוקראינה. מועצת ארגוני הנוער יזמה שתי משלחות בשבועות החולפים, בסיוע הקרן המיוחדת של קרן מנדל. מטרת השליחות הינה להעניק סיוע הומניטרי, נפשי וחינוכי לפליטים בגבול ובמחנות הפליטים.
המשלחת פועלת בשני מוקדים. במעבר הגבול 'מדיקה' בין פולין לאוקראינה, שם סייעו בחלוקת ציוד הומניטרי - אוכל, שתייה, שמיכות וכו'. המוקד השני - במחנה הפליטים, קניון שהוסב למחנה מעבר, לשם הפליטים/ות (לרוב נשים, קשישים וילדים) מגיעות לאחר המסע הקשה שעברו.
שם סייעו בחלוקת ציוד, וסייעו במענה חינוכי חינוכי על מנת לאפשר לאמהות רגעים של שלווה. במסגרת זו באו לידי ביטוי הכישורים של חברות וחברי המשלחת כנשות חינוך והן סיפקו תמיכה ועידוד ככל הניתן, הן לילדים והן למבוגרות.
לאחר חזרתה לארץ של המשלחת הראשונה, המשלחת שרחלי לקחה בה חלק חזרה לארץ לאחר שבוע באיזור, ולמשלחת ההמשך יצאה בימים אלו שיר גלימדי, אחראית על תחום פרט בנוע"ם.
דבריה של רחלי עם חזרתה:
בדפי ההיסטוריה המלחמה באוקראינה תתואר ע"פ העובדות, הנתונים היבשים, תאריכים ומספרים
אך לי כנציגת נוע"ם במשלחת הסיוע לפליטי אוקראינה מטעם מועצת ארגוני הילדים והנוער לאחר שבוע הפעילות שם, נדמה שבסוף בסוף הכל מתכנס לסיפורים האישיים והפרטיים של כל משפחה ושל כל אדם.
אל האנשים שעזבו את ביתם נחשפתי בשלושת המוקדים בהם פעלנו
האחד- במעבר הגבול בין אוקראינה לפולין.
השני - באוהל מעבר אשר מספק מקום למנוחה קלה לנשים וילדים
השלישי - במרכז הפליטים אליו מגיעים היוצאים מאוקראינה וממנו נוסעים למדינות שונות באירופה.
בפעם הראשונה שראיתי את התור בצד האוקראיני , המראה הימם אותי , הרגשתי כאילו מישהו חבט בי בכל הכח.
זה היה בשעת ערב, הרוח נשבה בחוזקה וגשם החל לרדת ולפני הכניסה לביתן הגבול השתרך תור בלתי נגמר.
זקנים, נשים וטף , כולם עמדו בו בסדר מופתי, אף אחד לא התווכח, אף אחד לא צעק.
כולם עמדו שם כדבוקה אנושית שגזירת גורל איחדה.
הם נסעו מס' שעות לא מבוטל כדי להגיע לגבול ואז הם ממתינים במעבר הגבול , תחת כיפת השמיים, במזג אויר קר במשך שעות ארוכות.
כשעלינו את העליה מהצד הפולני לצד האוקראיני סחבנו איתנו עגלות סופר עמוסות שמיכות, מעילים, כובעים וכפפות.
ידענו שהממתינים בתור יהיו רטובים ועייפים ושהשמיכות שנביא להם יהיו חיוניות להמשך הלילה ואכן כך היה.
מעולם לא חשבתי על עגלת סופר שום דבר יוצא דופן אבל במציאות הזויה כמו זו עגלת סופר הופכת להיות כלי חשוב בסיוע במעבר הגבול.
את העגלות העמסנו באוכל, שתיה וציוד והעלנו איתנו לאוקראינה ע''מ לחלק לעומדים בתור
ואז כשירדנו למעבר לפולין מילאנו את עגלות הסופר בשקיות ותיקים (ולפעמים גם בילדים) של הפליטים.
בדרך, מדברים עם הפליטים האוקראיניים בעזרת גוגל טרנסלייט, בפנטומימה, בחיבוק ובמבט עיניים .
לא פעם מצאתי את עצמי מקשיבה לנשים שמספרות לי את כל הזוועה שעברה עליהן בחודש האחרון, הן מספרות באוקראינית למרות שהן יודעות שאינני מבינה אותן.
אני מרגישה שהן חייבות לספר, לשתף, להגיד ולכן אני לא עוצרת אותן ורק מושיטה יד ומחבקת.
מי בכלל צריך מילים במצבים כאלו .
בכניסה לפולין וכמה מאות מטרים לפני העליה לאוטובוסים שיקחו אותם למרכזי הפליטים, הם עוברים בשביל עמוס בדוכני מתנדבים .
שדרת העצב כך כינינו ביננו את השביל הזה.
שדרת העצב מטעה מאוד: בשני צידיה יש מלא דוכני אוכל וציוד שמתנדבים צדיקים מכל העולם מביאים ומכינים: פירות, פיצות, המבורגר שתיה, מרקים, צעצועים, שוקולדים, ציוד היגייני ועוד
זה נראה כמו יריד ססגוני ותוסס.
פסטיבל הומה אדם ושמחה. הפנניג ענק.
אבל שום דבר שם לא באמת שמח. לא חוגגים שם שום דבר. משתתפי היריד הזה משתתפים בו בעל כורחם כשהם עייפים, מותשים ובעיקר דואגים.
בימים הללו ליוויתי ב'שדרת העצב' לא מעט משפחות, וקשישים, שבמהלך הזמן המשותף שלנו במעבר הגבול ןבסחיבת מזוודותיהם קשרנו סוג של קשר האפשרי רק לסיטואציות מוזרות מעין אלו .
בכל פעם שנשאלתי מאיפה אני ? עניתי בגאווה מישראל !
להיות יהודיה וישראלית שמסייעת לבני עם אחר, על אדמת פולין - אלו תחושות מטלטלות ומרגשות שהשאירו בי חותם.
בסוף השדרה, האוטובוס שלהם מחכה ואני יודעת שמכאן חייה של המשפחה שאני מלווה יתהפכו וישתנו לתמיד.
הרגעים הללו חזרו על
עצמם שוב ושוב ובכל פעם מחדש ליבי התכווץ ודמעות ניקוו בעיני
אני מקבלת ונותנת חיבוק חם ומבלי להבין מילה משטף דיבורה של האשה שמחבקת אותי וממלמלת אני יודעת שהיא מברכת אותי ןמודה לי
אני כל כך רוצה להגיד בחזרה תודה להם על הזכות לעזור...אבל הגרון כבר חנוק והאוטובוס כבר מונע... אז אני מורידה את התיקים שלהם מעגלת הסופר, מוודאת שהתיקים עולים איתם לאוטובוס וסבה על עקביי בחזרה אל עבר הגבול למלא שוב את עגלת הסופר הריקה ואת ליבי המכווץ.
חלק ממשימת הסיוע של המשלחת בגבול, הוא גם תפעול אוהל גדול לנשים וילדים, אליו הם מגיעים כדי לנוח לכמה רגעים, להחליף טיטול לילד, להניק, לשתות משהו חם.
האוהל הזה מהווה מרחב מוגן עבורם. הכניסה לגברים אסורה - שני גברתנים ץאמריקאים , שנראים כמו שומרי ברים מהסרטים , עומדים בפתחו ומוודאים ששום גבר לא יכנס.
ואם ברגע זה אתם מקמטים את מצחכם בתהיה מדוע זה נחוץ? זה רק מפני שגם בדמיונות הכי גרועים שלכם אתם בוודאי לא חשבתם שיהיו אנשים שפלים כל כך וערלי לב , שמנסים להציע לאותן נשים אוקראיניות אומללות לעבוד אצלם בזנות תמורת מגורים וכ'.
כשנחשפתי לתופעה הבזויה הזאת עמדתי והסתכלתי על אותם מתנדבים גברים מופלאים , מכל ארצות העולם, שעושים ימים כלילות במטרה לעזור לאותן נשים. עצרתי והתבוננתי בהם כדי לזכור והזכיר לעצמי שהאור רב מהחושך.
את שבוע ההתנדבות הזה ורגע לפני שהמראנו חזרה ארצה חתמנו בסיור בגטו ורשה.
על אף שאין להשוות בין רצח המיליונים שנרצחו מעמנו בזמן השואה,
ובין מה שמתרחש באוקראינה ולהבדיל אלף הבדלות , אני מוצאת את עצמי בזמן הסיור בגטו מהרהרת בדומה ובשונה אז והיום. על מוסר, על ערכים, על מחוייבות אנושית.
אני מאמינה שחלק גדול מאומות העולם למדו את לקחי השואה וליבם הפתוח והנדיב כלפי האוקראיניים הוא פועל יוצא מהזיכרונות הנוראיים של יחסם כשהשמדת העם היהודי התרחשה בזמן השואה.
ובסוף הסיור בגטו ורשה אני מוצאת את עצמי חושבת גם על הישרדותנו ועל תקומתנו המופלאה ומיד
ליבי נמלא בגאוה כשאני נזכרת שבכל אחד ממוקדי העזרה לפליטי אוקראינה, מתנדבי ישראל היו בחוד החנית!
משלחות ישראל ופועלן בולטות באופן ניכר , מסתבר שלמשלחות הישראליות יש יכולת מהירה שמקדימה את כולם, בלזהות צרכים ולייצר פתרונות .
*לדוגמה, במהלך השבוע דברנו עם משלחת המ"פ של צה"ל על הקושי של הפליטים בלעמוד בתור העצום בגשמים, כעזבנו את מעבר הגבול דאגנו מאוד כששמענו שהשבוע צפויים שלגים וגשמים שם,
והנה כבר בסוף השבוע התבשרנו שמשלחת ישראלית חדשה של המ"פ הביאה איתה "שרוולים" מיוחדים כמענה והגנה מפני השלג הצפוי.
חזרתי ארצה ברגשות של הודיה עצומה על מה שיש לי כאדם פרטי, כמשפחה וכעם.
אני מודה לנוע"ם על הזכות הגדולה שנפלה בחיקי, להיות נציגת התנועה במשלחת הסיוע .
ערכי תנועת נוע"ם מוכיחים את עצמם כרלוונטים וכנכונים למול אירועים היסטוריים עולמיים ולמול צרכי הפרט האישיים.
והלוואי ונצליח להמשיך ולחנך את הדורות הבאים של החניכים ברוח זו.
רחלי .
 |
 |
 |
