משנכנס אדר מרבין בשמחה.
ובכן… הנה נכנס לו אדר אך קשה לנו להרבות בשמחה כעת.
מלחמה משתוללת באוקראינה; מלחמה שתשנה לרעה את חייהם של מליוני בני אדם. מאות אלפים נמלטו מבתיהם כשכל רכושם הוא הבגדים שעל גבם. משפחות נקרעות, אהובים מתים; ואנחנו מתבוננות מרחוק באימה, עושות את המעט שיכולות ובעיקר מתוסכלות מחוסר האונים שלנו…. ואיך נשמח?
האמת היא שחג פורים, מוקד השמחה של החודש הזה, מחזיק בתוכו סיפור די מצמרר של הרג מסיבי וצהלולי לחימה של היהודים באויביהם, כמתואר בפרקים ח-ט של מגילת אסתר. שם נאמר בפירוש, שהסיבה שלנו לחגיגה היא "נהפוך הוא": לא שבוטל רצח העם האכזרי שתוכנן כלפינו, אלא שנהפכנו מנרדפים לרודפים וממושמדים-בפוטנציה למשמידים. אי-הנחת שלנו, הקוראים, מתעצם לנוכח כך שהיהודים בשושן לא הסתפקו בנצחון המוחץ שלהם וביקשו מאחשוורוש שיתן להם עוד יום נוסף להרוג באויביהם, אף על פי שגם ביום הראשון של הלחימה "איש לא עמד לפניהם, כי נפל פחדם על כל העמים" (אסתר, ט' ב').
הלחץ והחרדה, שהחלו אחד עשר חודשים לפני כן עם הצו האיום שיזם המן, להשמיד את כל היהודים במלכות אחשוורוש, התפרצו באחת. תרמו לכך אזלת היד המגוחכת של המלך, שלא היה מסוגל לבטל צו מרושע ואוילי אלא רק להוציא צו נגדי שיגבור עליו, והנטייה האנושית להגיב באגרסיביות כאשר אנחנו במצוקה.
בין אם נצדיק את המעשה ובין אם נראה בו קלון ואזהרה, בפרספקטיבה של זמן העם היהודי אמר ביחס אליו אמירה חשובה.
י"ג באדר נקבע לדורות כיום צום. מקובל להסביר שהצום הזה, המכונה "תענית אסתר", הוא לזכר הצום שהכריזה אסתר כהכנה למפגש הגורלי עם המלך, שבו עמדה לבקש רחמים על עמה. אבל אסתר צמה שלושה ימים בעוד "תענית אסתר" היא רק יום אחד; הצום שלנו חל בחודש אדר ואילו אסתר צמה בניסן, זמן קצר לאחר שהתפרסם הצו של המן; ולבסוף, מהות הצום היא לגמרי שונה: צומה הספונטני של אסתר נועד להשפיע על העתיד ברגע של מצוקה ואילו הצומות הקבועים שלנו כולם מהווים תזכורות לאירועים קשים שהתרחשו ומבטאים כלפיהם אבלות או חרטה.
היום הזה, י"ג באדר, הוא יום ההרג, לפי המגילה. זהו היום שבו היו אמורים היהודים להיהרג אבל בסופו של דבר הם אלה שהרגו - 75,500 איש/ה. וזה היום שבו בחר עם ישראל לצום.
לא ידוע בדיוק מתי ועל ידי מי נקבע הצום הזה. חיבורים מן המאה השמינית לספירה כבר מכירים את הצום, שאיננו נזכר בתלמוד. יש מי שפירשו שהיהודים במצוקתם צמו צום ספונטני ביום הלחימה עצמו ובדורות הבאים המשיכו בעקבותיהם. ואולי עם ישראל החליט במרוצת הדורות להרכין ראש בצער ביום שבו נטלו אבותיו ואמותיו כמות בלתי נתפסת של חיים, גם אם היה זה כדי לשרוד.
משנכנס אדר מרבין בשמחה.
אבל אולי באדר הזה, אדר ב׳ של שנת תשפ״ב, נקשיב אחרת למסרים של המגילה ולרוח שהכניס בהם עם ישראל בקביעת יום תענית ביום המלחמה; והשנה לא נרבה בשמחה אלא נרבה בחמלה, בחסד ובקיום נפשות.
הרבה חיה רואן בקר
קהילת רמות ציון ירושלים
