מנהל נוע"ם, יאיר זעפרני נסע החודש לייצג את נוע"ם והתנועה המסורתית במשלחת משותפת של קק"ל ומועצת ארגוני הילדים והנוער, בכנס משותף של ישראלים ואמירתיים בנושאי חינוך שנערך בביתן הישראלי בתערוכה העולמית (אקספו 2020)
מסורת לצד חידוש. בז'רגון המסורתי שלנו, שלוש המילים האלה 'מככבות' כמעט בכל שיחה ובכל ניסיון להסביר מי אנחנו. איך לוקחים מסורת של אלפי שנים ומתאימים אותה למציאות שמשתנה בקצב מסחרר?, איך מצליחים להסתכל קדימה באומץ מבלי לשכוח את משמעות העבר? איך משתנים ולא משתנים בו זמנית? לענות על השאלות הללו זה לא דבר פשוט, אפילו לנו שעסוקים בהן לא מעט. אבל מעניין לפעמים לגלות שלא רק אנחנו כאן, בחברה היהודית בישראל, עסוקים באותן שאלות בדיוק.
בחודש האחרון ביליתי ארבעה ימים בדובאי. הגעתי לשם כחלק ממשלחת משותפת של קק"ל ומועצת ארגוני הילדים והנוער, שנוע"ם נמנית עליהם, במטרה לייצג את ישראל בכנס משותף של ישראלים ואמירתיים בנושאי חינוך שנערך בביתן הישראלי בתערוכה העולמית (אקספו 2020) באותו שבוע. הרבה חוויות ומחשבות היו לי במהלך ארבעת הימים האלו אבל המשמעותית ביניהן בעיניי הייתה להוביל שולחן עגול שכלל ישראלים, אמירתיים, הודיים ד"ר מצרי ואישה מסוריה שעסק בדיוק בנושא הזה, של מסורת לצד חידוש וחשף בפניי כמה השאלה הזו נוכחת גם במקומות אחרים.
קחו את דובאי למשל. מי שמתוודע לעיר המשוגעת הזו מגלה מהר מאוד מקום שהוא שיא המודרניות והקדמה. מנהטן על ספידים. הכל נוצץ, הכל חדש, הכל "מושלם". הבניינים, המלונות ובתי העסק, הם הכי הכי. הכי גדולים, הכי חדישים, הכי מיוחדים. הכביש רחב עם 7 נתיבים לכל צד, רכבת החד-פס נוסעת במהירות של 300 קמ"ש לשעה, המעלית מגיעה לקומה 30 תוך 30 שניות. הכסף נשפך שם כמו מים ואילולא הייתי יודע זאת ממקור ראשון – כנראה שהיה קשה לי להאמין שאני במדינה ערבית.
איך בתוך מציאות כזו שומרים על מסורת קדומה? איך מגדלים דור צעיר שלא 'מסתנוור' מהעושר ומהאפשרויות הבלתי מוגבלות שהוא מביא איתו וזונח את כל העקרונות שהביאו אותו לשם? איך ערכים יכולים לחיות יד ביד עם התחושה הזו שהעולם לרגליך? ואיך בתוך כל הפאר, ההדר, והאימוץ המאוד מוקצן ומוגזם של תרבות מערבית זוכרים בכלל מי אתה ומאיפה באת? באיחוד האמירויות הערביות עסוקים בשאלות האלו וגם הם, כמונו, תוהים אם השאלה הזו נוכחת מספיק.
חזרה לשולחן העגול. השאלות הללו ועוד רבות נוכחות אצל כלל המשתתפים. ד"ר קאמל עבד אל מאלק, פרופסור מצרי לספרות ערבית, מאמין שהכל מתחיל בניפוץ סטיגמות, ביכולת להבין איפה העבר רלבנטי לנו ואיפה הוא מעמיס עלינו משא ממנו אנחנו צריכים להיפטר. גינה פרננדז, הודית שעובדת כמנהלת מוצר בארגון שעוסק בפתרונות טכנולוגיים בחינוך ובתחומים אחרים, חושבת שלוח הזמנים של ילדים ובני נוער צריך לכלול לצד הלימודים הפורמאליים-מעשיים גם כמות משמעותית של לימודים ערכיים ויותר מכך – עשייה למען האחר, דבר אותו היא מיישמת בחיי בנה בן ה-12 שמוביל כמה פרויקטים אקלימיים בבית הספר שלו בדובאי. המרשים מכולם בעיניי היה מנהל קרן ההשקעות החינוכיות של דובאי (Dubai care), ד"ר טאריק אל בורג' שבנאום שלו בפנינו סיפר בגילוי לב על העם בו הוא חי, שהערכים נשכחים ממנו עד כדי כך שאפילו לא מפריע לו שהוא מיעוט בארצו (אחוז הזרים באוכלוסיית האמירויות עומד על כ-80%). לטענת דוקטור אל בורג', באמירויות לא תמיד יודעים לקחת את מה שצריך מהמסורת – את מעמד האישה למשל, הם ממשיכים לשמר למרות שלדעתו זה לא כתוב בשום מקום, זה אינו חלק מהדת שהוא מאמין בה, אבל דווקא את הערכים המהותיים של דאגה לאחר, חינוך לסובלנות ומעורבות חברתית, שהם ערכים בסיסיים בדת שהוא מאמין בה – הם שכחו. ד"ר אל בורג' מאמין בכל כוחו בניסיון לייצר אלטרנטיבות למציאות ולהעמיד מודלים אחרים בחברה בה הוא חי.
האם חזרתי מדובאי עם פתרונות לשאלות שאנחנו עסוקים בהן? לא בהכרח. מחשבות? כרגיל הרבה מאוד. אבל גם בהבנה שהשאלות שאנחנו עסוקים בהן הן לא רק שלנו, יש לא מעט נחמה. וגם תקווה.
