כשחנוכה בפתח, יש דיבורים על עצירת הגל הרביעי של הקורונה (ונתפלל שלא יגיע גל חמישי). בספר בראשית אנו קוראים על מעשי האבות והאמהות, והרמב"ן מציין שסיפורים אלה מלמדים אותנו שכל מה שקרה לאבות הינו סימן לבנים, לעתידו של עם ישראל. האם הסיפור של חנוכה יכול ללמד אותנו לקחים לחיים שלנו היום?
לפני מרד החשמונאים, השלטון הסלאוקי בזז את בית המקדש כדי למלא את אוצרות האימפריה, וניסה להנהיג דת אחידה על ידי הרס חלקי של בית המקדש והצבת אלים יוונים בתוכו (גם אצל מקדשיהם של עמים אחרים). נקיטת פעולות אלה הייתה על מנת לייצב את הממלכה באופן פוליטי ולהפיח תקוות שווא לפיהן היהודים הסכימו להתייוון. ברם כמו במגפה, חלק מהעם קם במטרה לקטוע את התפשטות ההלניזם בזמן שאחרים נכנעו לתרבות הזרה. הניצחון של מתתיהו ובניו הביא לחנוכת בית המקדש, לחידוש העבודה ולאפשרות של העם שוב להתקהל ולעבוד את ה' בפרהסיה.
אנו קוראים בספר המקבים א (פרק ד): "וישובו לבנות את פרצי המקדש ואת כל אשר מבית להיכל, ויחטאו את החצר ואת כל אשר בו. ויחדשו את כל כלי הקודש, וישימו את המנורה אל ההיכל ... ותכל כל העבודה כאשר בתחילה. ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו ... וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח ... ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים … ויפארו את פני ההיכל בעטרות ובמגיני זהב ויחטאו את השערים ואת לשכות הכוהנים, וישימו את הדלתות. ותהי שמחה גדולה בכל העם ... ויבנו גם בעת ההיא חומות בצורות ומגדלים גבוהים מסביב למקדש ... למען לא יוסיפו … עוד לשחתו כבראשונה."
בפסוקים אלה אפשר לראות דמיון לחיים שלנו היום. גם אנו חוזרים - וחלק כבר מזמן חזרו - לבנייני בתי הכנסת והקהילות שלנו. אנו גם עוסקים בחיטוי המבנים ולהשאיר אותם נקיים מנגיף. אנו צריכים לחדש את כלי הקודש, קרי עצמנו, שהתרגלנו לא לבוא לתפילות ולשיעורים בנוכחות פיזית. בימי החשמונאים, כאות תודה לה', העם שר וניגן ועשה שמח כשחזרו להיכל. אם בתחילת הקורונה קראנו תפילה למיגור הנגיף, אפשר לשיר תהילים ומזמורים לכל צעד שאנו עושים אל עבר השגרה המיוחלת של פעם.
ידוע שאחינו החרדים אוהבים לצחוק על הישראלים ששרים על ניצחון החשמונאים ("באנו חודש לגרש", "על הניסים … אשר חוללו המכבים" ועוד) נגד המתייוונים בעם. הם טוענים שרק החרדים הינם ממשיכיהם האמיתיים של החשמונאים וכל השאר סיגלו להם אורח חיים הלניסטי. זהו כמובן פישוט יתר של המצב. עם ישראל תמיד ידע לאמץ רעיונות, התנהגויות ואף חוקים של עמים אחרים שמטיבים עם העם והיהדות שלנו.
בתקופת הקורונה סיגלנו לעצמנו מנהגים חדשים, כמו חבישת מסכות, הצגת תו ירוק, מערכת של חיסונים ובדיקות, ועוד. כעם, תמיד ידענו ללמוד מכל אירוע ותקופה, ולהחליט מה לקחת איתנו להמשך הדרך ומה להשאיר לאחור, מתי לחדש ומתי לא לסטות ממסורת אמותינו ואבותינו.
מה אנחנו לומדים מתקופת הקורונה? מה ניקח איתנו לעתיד? ומה הגיע לסוף דרכו? אחד הדברים שלא השתנה הוא הצורך בקהילה. יהודים צריכים קהילה: ביהדות אנו תמיד פועלים עם, בשביל ומול הזולת. בקורונה חווינו את האיסור של התקהלות, הרגשנו איך זה להיות בודדים ומנותקים. כמו אז בימי גזירות אנטיוכוס, הקורונה כפתה עלינו לא לקיים את החיים הקהילתיים שלנו כמו שאנו רגילים להם. עברנו לזום, ללייב סטרים - וגם להסתדר לבד או בכלל לא לעשות!
הגיע הזמן לחנוך מחדש של החיים הקהילתיים - תוך המשך הדאגה לבריאותם של כל הסובבים אותנו. עלינו למצוא דרך בטוחה להחזיר לקהילה אלה שעדיין מפחדים להיחשף לנגיף. עלינו גם לדאוג לאלה שלא מתחסנים - תהא הסיבה אשר תהא - שלא יפסידו מעושר החיים היהודיים הקהילתיים. עלינו לזכור שהקורונה, לפחות לעת עתה, לא עוזבת אותנו, אפילו אם נראה לנו שהתחלואה יורדת.
נהלל בשיר ובניגון כשנגיע לחנוכה השנה, אבל גם לא נשכח את אלה שהנגיף הכניע. בסוף הקטע המובא לעיל מספר המקבים, כתוב שבנו חומות ומגדלים על מנת לשמור על המקדש ועל הפולחן. גם אנו נתחייב לחזק את מסגרות הקהילה שלנו ולמצוא פתרונות להשתתפות כולם, כולל אלה שעדיין בוחרים לא להגיע פיזית ואלה שמנועים להשתתף בפעילויות בגלל הנחיות של בריאות הציבור.
חודש טוב וחנוכה שמח!
הרב מייקי גולדשטיין
קהילת 'עדת שלום עמנואל' רחובות
