מנהגי קבורה: מונחי יסוד

קדיש
תפילת הקדיש היא תפילה בשפה הארמית הנאמרת על-ידי אבלים לאחר פטירת קרוביהם. בדרך כלל נאמר הקדיש על ידי בן משפחה מן הדרגה הקרובה ביותר, בעל קרבת דם, כגון הורים, בעל/אשה, אחים/אחיות, בנים/בנות. הקדיש נאמר בטקס הלוויה והקבורה ולאחר מכן בהזדמנויות שונות בהן מתפלל האבל. הקדיש נאמר רק בנוכחות 'מניין'. מנהג אמירת הקדיש הוא גלגולו של נוהג מתקופת התלמוד שהתגבש לכדי תפילה בימי הביניים, בעקבות רדיפות היהודים שם.
בזמן אמירת הקדיש, הופך האבל לחזן, ושאר הנוכחים מקשיבים לתפילתו, ועונים 'אמן' לאחר כל פסקה. בשל חשיבות תפילת הקדיש, נוהגים בחלק מקהילות ישראל (בעיקר בקהילות אשכנז) כי כל הציבור עומד בזמן שמיעתה. בקהילות אחרות, עומד רק האומר. בדרך כלל נאמר הקדיש במנגינת תפילה מקובלת. מילות הקדיש עוסקות בהלל ושבח לאל, במלכותו על העולם, ובבקשה לזכות בשלום ובחיים טובים. זו אינה תפילה לעילוי נשמת הנפטר, אלא הכרה מצד המתאבל במלכות האל למרות האובדן שפקד אותו. ישנם מספר סוגי קדיש המוכרים בתפילות ישראל:
קדיש יתום - קדיש הנאמר על ידי האבלים במהלך טקס הלוויה והקבורה, והוא ייאמר על-ידי האבלים במשך אחד עשר חודשים (באבלות על הורים) או במשך שלושים יום (באבלות על קרובים אחרים). הקדיש נאמר מספר פעמים בכל תפילה ותפילה, בימי-חול, בשבתות ובמועדים. כמו כן ייאמר קדיש בכל יום זיכרון שנתי לפטירת הקרובים.
קדיש דאתחדתא - קדיש ייחודי לשעת הקבורה, שמקורו בימי הביניים והוא נאמר על-ידי האבלים רק על-יד הקבר. קדיש זה מאזכר, נוסף לשבח לאל, גם את תחיית המתים ואת חיי העולם הבא .
קדיש דרבנן - קדיש הנאמר על-ידי האבל כמה פעמים במהלך חלק מתפילות ישראל. הקדיש משובץ במקומות בהם הובאו בתפילה קטעים מן התלמוד, והוא מכיל תוספות העוסקות בחכמי ישראל.
קדיש שלם וחצי קדיש - קדיש הנאמר בבית הכנסת על מנת להפסיק בין קטעי תפילה שונים. קדיש זה עשוי להטעות בשל הדמיון המילולי בינו לבין קדיש יתום, אולם מדובר בקדיש שאין לו כל קשר למוות ולאבלות, והוא נאמר על ידי החזן ולא על ידי האבלים.

מסע הלוויה
בדרך-כלל אוספת החברה המבצעת את שירותי הקבורה את המת מבית החולים או מביתו ומביאה אותו, ברכב מיוחד, אל מסע ההלוויה. יש הנוהגים, להתחיל את מסע הלוויה בבית הנפטר או במקום אחר שהיה משמעותי עבורו, שם מתכנסים המלווים לראשונה. בחלק מן העדות נהוג לשבור כלי חרס בעת היציאה מן הבית, כסמל לכך שהחיים הם שבירים ובני אדם הם "כחרס הנשבר".

בית הלוויות
בית הלוויות, בית ההספד או אוהל התפילה הוא המקום בו מתכנסים המלווים לדבר בשבחו של הנפטר ולהתחיל את מסע הלוויה. נשיאת "מיטת" המת (או הארון, במקרה של לוויה צבאית) נחשבת כמתן כבוד למת, ורבים רוצים להשתתף בעצמם בנשיאה. לעתים מתחלפים האנשים הנושאים את המיטה כל כמה רגעים על מנת לאפשר לרבים ככל האפשר לחלוק כבוד אחרון למת.

טקס הקריעה
טקס הקריעה הוא מנהג מסורתי על-פיו קורעים האבלים קרע בבגדם, כסמל לקרע או לחלל שנוצר בנפשם עקב אובדן יקירם. מקור המנהג במקרא: "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו, וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו; וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ, יָמִים רַבִּים" (בראשית, ל"ז, 34). בתקופת התלמוד נהגו אבלים לקרוע קריעה בבגדם בעצמם, ברגע שראו או שמעו את דבר הפטירה. היום נוהגות מרבית העדות לבצע את הקריעה בבית הלוויות. הקרע נעשה בבגד העליון (חולצה) מעל החזה. באבלות על הורים נעשה הקרע בצד השמאלי (מקום הלב), ובאבלות על שאר קרובי הדם (בעל/אישה, בנים ובנות, אחים ואחיות) - בצד הימני. הקרע צריך להיות משמעותי, כשמונה סנטימטרים וחצי , והוא נעשה בסכין ולא במספריים. בדרך-כלל יקרע איש החברה המבצעת את הטקס רק את תחילת הקרע, והאבל יגדילו על-ידי משיכת דש הבגד הקרוע מלמעלה למטה. האבל יעמוד על רגליו בזמן הקריעה, ולאחריה יברך: "בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, דַּיַּן הָאֱמֶת".אם הפטירה אירעה בחג, והשבעה נדחתה לאחרי החג, נוהגים לדחות גם את הקריעה למועד זה. עם זאת, יש הנוהגים לקרוע על הורים אפילו בחול המועד. נוהגים כי החולצה הקרועה לא מוחלפת ונשארת על גוף האבלים במשך כל ימי השבעה. אין לתופר את הקרע אלא לאחר שבעת ימי האבלות, ועליו להיראות לעין כסמל על האבלות. בתום האבל, יש הנוהגים לתפור את החולצה הקרועה ולהחזירה לשימוש (באבלות על הורים, לא נהוג לתקן את הקרע) ויש הנוהגים להשליכה. לאחר הקריעה מוציאים את מיטת המת אל החלל המרכזי של בית הלוויות ומניחים אותה על גבי אבן המיועדת לכך.

עזיבת מקום הקבורה
עם סיומו של טקס הקבורה נוהגים המשתתפים לגשת לרגע אל הקבר ולהניח עליו אבן או עשב מאדמה קרובה. בעת הנחת האבן או העשב נוהגים לומר: "זָכוֹר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ" (תהלים ק"ג, 41). מנהג הנחת האבן חוזר לא רק בעת הקבורה עצמה, אלא בכל עת שפוקדים את קברי ישראל, והקבר המלא באבנים מסמל את הכבוד שרוחשים למת. בטרם עוזבים המלווים את המקום, הם מנחמים את האבלים: הקהל מסתדר בשתי שורות, והאבלים חולצים את נעליהם ועוברים בין השורות. בזמן המעבר, מנחמים אותם הנוכחים באמירה: "הַמָּקוֹם יְנַחֵם אֶתְכֶם בְּתוֹךְ שְׁאָר אֲבֵלֵי צִיוֹן וִירוּשָׁלָיִם" (ירמיהו ל"א, 11 - נוסח אשכנז), או "מִן הַשָּׁמַיִם תְּנוּחֲמוּ" (נוסח קהילות המזרח).

היציאה מבית הקברות
ביציאה מבית הקברות נוהגים לעצור בברזים המוצבים בכניסה וביציאה וליטול ידיים. הנטילה היא סמל להשתחררות מן העיסוק במוות ומהטומאה המתלווה אליו. יש האומרים בעת הנטילה פסוק מנבואת הנחמה של הנביא ישעיהו: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲדֹנָי אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים, וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי אֲדֹנָי דִּבֵּר" (ישעיהו, כ"ה, 8). ביציאה מבית הלוויות נוהגים בעדות מסוימות לשבור כלי חרס כסמל לשבריריות החיים ולהשליך מטבעות כאות להיפרדות מעולם החומר.

קבורת המת
כאשר מגיעה תהלוכת הלוויה מבית הלוויות אל הקבר, מסתדרים האנשים מסביב לקבר הפתוח. יש הנוהגים להקיף את הנפטר שבע פעמים לפני ירידת הגוף לתוך הקבר תוך אמירת פסוקים. לפי מנהג ארץ ישראל, תיקבר הגופה לבדה, בלא אביזרים וחפצים ואף ללא טלית. בעת הורדת הגוף נוהגים לומר: "יָבוֹא בְּשָּׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ" (לנפטר גבר) או: "תָּבוֹא בְּשָּׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבָהֹּ " (לנפטרת אשה). לאחר הכנסת הגוף אל הקבר מתרחשת סתימת הגולל. הקברן מכסה את הקבר במעט עפר ואומר:
"וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ" [שלוש פעמים]. הנוכחים מוזמנים על פי רוב להשתתף בכיסוי הקבר בעפר. מעשה זה נחשב כבוד למת, ולכן נהוג כי כל אחד מן הנוכחים במעגל הקרוב לקבר לוקח לידיו את המעדר. את המעדר אין מעבירים מיד ליד אלא מניחים אותו על הקרקע בין אדם לאדם. בתום כיסוי הקבר תיקבע עליו לוחית הנושאת את שם הנפטר. לאחר שנטמן המת וכוסה הקבר נוהגים לומר פסוקים ומזמורים שונים, לפי מנהג המקום. בדרך כלל נאמרת תפילת צידוק הדין או מזמור ט"ז בתהלים.

תפילת צידוק הדין
לאחר הקבורה נהוג לומר תפילת צידוק הדין. תפילה זו מקורה בתקופת התלמוד, והיא מדגישה את אפסות האדם מול גדלות האל. בעת קריאתה מקבלים עליהם האבלים את דין המוות שנגזר משמיים. בימי השמחה (שנזכרו לעיל) בהם לא נוהגים להספיד אין אומרים את תפילת צידוק הדין. תפילת צידוק הדין מבוססת על פסוקים מדברים, ל"ב, 4; שמואל א', ב', 6; תהלים קי"ט, קל"ז; וירמיה, ל"ב, 19).