לגשת. תנועה של קירבה. ופתיחות. נגשים אל משהו, בדרך כלל אדם אחר. ניגש - זה פועל פסיבי שמסמן פעולה מעשית, אקטיבית. כשאדם ניגש, הוא פועל בשני כיוונים - מתקרב וגם חושף את עצמו בפגיעות, ובפתיחה אל האחר. לגשת זה לא סתםהלהתקרב - כשאני מתקרב אני מביא את גופי קרוב, כשאנחנו ניגשים אנחנו פונים עם נשמתנו ופתוחים לתגובה של האחר.
השבוע קמה ממשלה על בסיס עקרונות של שיסוע, שנאה והתנשאות. חבריה מאמינים שהם מקיימים לא רק צדק אלא נאמנות לרצון האל.
החברה נמצאת במגמה מתמשכת של חוסר שוויון כלכלי - מיעוט צובר הון בלתי נתפס ורוב הולך וגדל מתקשה להחזיק מעמד - לרכוש דירה ואף לסגור את החודש.
העולם מתקרב לשיא של משבר אקלים, וחסרה מנהיגות פוליטית שמוכנה לתכנן לטווח ארוך כדי שהחברה והסביבה ימשיכו להתקיים באיזון בדורות הבאים. אצלנו פוליטיקאים "דתיים" (בעיני עצמם) יוצאים למלחמה בעד כלים חד-פעמיים!
פרשת השבוע, "ויגש" מציבה עקרון יסודי אך חמקמק שהוא אולי תשובה לכל הרעים האלה.
הפרשה היא בבסיסה פרשה של פיוס. יוסף מתפייס עם אחיו הגדולים שהתעללו בו בילדותו. גם הם מתגברים על השנאה שרחשו לו אז. יש מפגש מרגש בין יוסף לאחיו יעקב שחשב אותו למת ואף בין יעקב הקשיש בן 130 לבין פרעה מלך מצרים, שנגמר בברכות הדדיות.
הפיוס נראה כקסם. הוא בא בפתאומיות אך הוא לא צפוי ולא בא בקלות.
הפרשה נפתחת במצב הפוך לגמרי. כל הצדדים מופרדים אחד מהשני פיזית ובתודעה - יעקב נמצא רחוק בכנען, סובל עדיין מאובדנם של יוסף ורחל, וחושש לשלום בנימין ולשאר הבנים. יוסף נתפס בעיני אחיו כזר המוחלט, כשליט המצרי הבכיר ביותר - "כי כמוך כפרעה". יהודה כבר פנה ליוסף בסוף הפרשה הקודמת להתחנן על חייו של בנימין - " הִנֶּ֤נּוּ עֲבָדִים֙ לַֽאדֹנִ֔י". הם עבדים והוא מלך. וגם נראה שיוסף מתכוון לנתק אותם עוד יותר, להשאיר את בנימין אצלו ולשלוח את שאר האחים חזרה לכנען - " ה֚וּא יִהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֕ם עֲל֥וּ לְשָׁל֖וֹם אֶל־אֲבִיכֶֽם". במלים האלה נגמרה הפרשה הקודמת, "מקץ".
אז מה משתנה? איך השתנה?
וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה. כך נפתחת הפרשה.
יהודה לא רק פונה ליוסף אלא נפתח אליו בכנות ובפגיעות. אך עדיין לא לא מיד מגיע הפיוס. למשך שבעה עשרה פסוקים יהודה מדבר אל לבו של יוסף, פורש את קורותיו. אך מה שבאמת משנה את המצב זה סוף דבריו:
וְעַתָּ֗ה יֵֽשֶׁב־נָ֤א עַבְדְּךָ֙ תַּ֣חַת הַנַּ֔עַר, עֶ֖בֶד לַֽאדֹנִ֑י, וְהַנַּ֖עַר יַ֥עַל עִם־אֶחָֽיו׃
כִּי־אֵיךְ֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתִּ֑י? פֶּ֚ן אֶרְאֶ֣ה בָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר יִמְצָ֖א אֶת־אָבִֽי׃
יהודה מציע את עצמו במקום יוסף. אך לא רק זה, הוא מגלה אמפתיה מרבית, בראש ובראשונה כלפי אביו. יהודה למד על בשרו את ההשלכות של חוסר אמפתיה וחוסר הקשבה - הוא שכל שניים מבניו ועבר סיפור מטלטל עם כלתו תמר. עשרים ושתיים שנה הוא רואה את אביו סובל כאב שכול, בגלל המעשים והשקר של יהודה עצמו.
יוסף לא עומד בזה, מתפרץ בבכי ומוציא את כל אנשי מצרים. אך כשהוא חושף את זהותו, נבהלים אחיו, ובצדק. האם הוא באמת יוסף? ואם הוא כן, מה יעשה להם? אולי זה גרוע יותר מהיותו שליט מצרים? אולי הוציא את אנשי פרעה כדי להתעלל בהם מעבר לנהוג במדינה?
ומה תגובתו של יוסף?
" גְּשׁוּ־נָ֥א אֵלַ֖י". הוא מבקש מהם לגשת. הוא מבקש מהם להפתח אליו. "וַיִּגָּ֑שׁוּ". הוא דורש מהם פתיחות ונפתח בעצמו בפגיעות. המדרש מתאר את המצב בצורה שנראית קומית - "וְלֹא הֶאֱמִינוּ לוֹ עַד שֶׁפָּרַע עַצְמוֹ וְהֶרְאָה לָהֶם הַמִּילָה." (בראשית רבה צ"ג:ח). האחים לא האמינו ליוסף עד שחשף את מערומיו והראו לו שהוא מהול!
זה נשמע מגוחך אך בעצם המדרש מביא את הסיטואציה לקצה ההגיוני הדרמטי והפיזי, וגם הרגשי והעקרוני. יוסף נפתח בפניהם באופן טוטאלי, מראה את פגיעותו ומבקש מהם לעשות כמוהו. רק כך אפשר להתפייס. (לא מילולי כמובן! אנחנו לא חייבים להתפשט אך כן להיחשף רגשית והיות נכונים לקרוא לאחר לגשת).
הפרשה מדגישה את הבחירה בין שתי דרכים. דרך אחת מכוונת מאינטרס אישי, רגשות צרים ויומרה אישית. כך פעלו האחים של יוסף בצעירותו, וכך נראה שיוסף עומד לפעול כלפיהם. ברגע האחרון הוא נפתח. יהודה נגש והוא מזמין את האחים לגשת. זאת הדרך השנייה. צניעות ונכונות לקבל את האחר.
הפרשה גם מציגה את אותה בחירה בעניין של מדיניות. יוסף הוא שליט עם חזון. בפרשה הקודמת הוא עלה למקומו הרם על בסיס תוכנית ניהול משאבים מקיימת - הוא אוסף את משאבי מצרים בשנות השפע כדי לחלק אותם בשנות השפל והרעב. זה נראה כמו תוכנית לניהול מקיים שמבוסס על דאגה לסביבה ולאדם. הוא ייחס את פתירת חלום פרעה לאלוהים. ובהחלט נראה שהוא מכוון לטובת הכלל - הוא לא מונע מאינטרס לעצמו ולקרובים אליו על חשבון אחרים.
בסוף הפרשה אנחנו רואים איך המדיניות הזאת מתהפכת - היא הופכת להיות כלי בידי פרעה, דרך יוסף, לשעבד את כל העם המצרי שמוכר את כל רכושו ואת אדמתו למלך והאזרחים נהיים עבדיו לצמיתות. זה עומד בניגוד מוחלט למצוות התורה שיבואו בהמשך - שבהן האדמה (של ארץ ישראל) היא אדמת ה', ואין למכור אותה לצמיתות לאף אדם, גם לא למלך. וגם עבדים רשאים לצאת לחופשי כל שבע שנים וביטול החובות בשביעית וביובל מונעים מאף אדם לצבור הון מסיבי על חשבון אחרים.
העקרון של האמפתיה, של "ויגש", הוא המתכון להמסת העוינות והפילוג. עלינו להיות פתוחים לאחרים גם כשהם אלה שמאיימים עלינו ועומדים כנגדנו. ועם אותו עקרון על מקבלי ההחלטות לנהל מדיניות של צדק בדרך אלוהים - שרואה את האחר, שואף לשוויון וקיימות למען כל חי ולמען הדורות הבאים.
בסיום חג חנוכה - עם סיפורו על אור גדול שמגיע משימוש חסכני במשאב מתכלה - ובראש חודש טבת - שהוא עיד אל בנאת, חג הבנות שמעלה את החשיבות בשוויון מגדרי ומגזרי - עלינו לשאוף לקיים את עקרון "ויגש" ביחסינו האישיים, בין חלקי החברה ובניהול המדינה עצמה ובניית עתידה.
חודש טוב!
הרב דויד פארן
קהילת דרכי נעם