בנוסח עדות המזרח של הכרזת ראש חודש כתוב "יהי רצון מלפני אלוהי השמים, לרחם על פליטתנו, ולעצור המגפה, והמשחית, והחרב, והרעב, והשבי, והביזה, מעלינו ומעל כל עמו ישראל, ואמרו אמן".
יש חודשים שבהם מילות הברכה רחוקות, וקשה להתכוון אליהן, ויש שהמילים קרובות, אפילו קרובות מדי.
לקראת תמוז התש"פ נדמה שרלוונטי מתמיד להתפלל שירחם המקום ויעצור את המגפה, ושתיעצר הביזה, ושהחרב שלנו ושל שכנינו תישאר בנדנה.
השנה נזכה להתפלל את המילים האלה בכוונה.
כשאנחנו שומעים את החזן מודיע על התחדשות החודש הקרובה, בהקשר היהודי מיד אנו חושבים "חודש זה – מה יש בו?" האם יש בו חג, חופשה, ימי זיכרון – מה הוא צופן לנו?
אנשים באים יותר בימים, נזכרים בארועי עבר. השבוע למשל פתח מפקד פלוגת המילואים שלי לשעבר קבוצת ווצאפ פלוגתית, וזרמו בה תמונות ממלחמת לבנון השניה הנשכחת שנפתחה אף היא בחודש תמוז. הו שרגא קשישא, התזכור את חום התמוז ההוא?
כזה הוא הזמן היהודי, כרוך הוא תמיד בזיכרון, בניסיון הלאומי. בניסן - "בזמן הזה יצאו אבותינו ממצרים". בתמוז – "בזמן הזה נבקעו חומות ירושלים".
הזמן היהודי השלוב בזיכרון הוא זמן קונקרטי, שכאילו יש לו קיום מקביל לקיום היום יומי שלנו בישראל של ימינו. הזיכרון הוא קרוב, גם בזמן וגם בגיאוגרפיה. מי שגר בירושלים מרגיש את זה קצת יותר, הוא יכול לראות את חומות ירושלים בתמוז. אמנם אלה החומות של סולימאן, אבל בכל זאת, אלה חומות ירושלים, ואני בטוח שגם החומות העתיקות שעמדו בפני הצרים בתמוז ההוא, היו משמעותיות מאוד עבור תושבי ירושלים ועם ישראל. עובדה, עד היום אנו זוכרים את היום בו הבקיעו אותן.
החום של תמוז בארץ ישראל הוא קשה. אלוהים אדירים, איך אפשר להיות במצור בזמן הזה. הרי זה בלתי נסבל. חייבים לטוס להתרענן איפשהו, ואין טיסות. "אתה אומר: אפליג לי למקום אחר, אמצא לי עיר יותר טובה... הלב רוצה לחבוק עולם, מכל מה שקיים לטעום, לפרוש כנף מים עד ים, זו התשוקה זה החלום" (יוסי בנאי זצ"ל).
זיכרון החום והמצור עלול לצבוע את החודש כולו. אבל יש לנו רמז חכם במשנה לגבי היחס לחודש תמוז, והוא כתוב בלשונה המקוצרת של המשנה (תענית פרק ד משניה ו).
"חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְּאָב:
בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהֻבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפּוֹסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה, וְהָעֳמַד צֶלֶם בַּהֵיכָל.
בְּתִשְׁעָה בְּאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה, וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר.
מִשֶּׁנִּכְנַס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה"
אהה! משנכנס אב ממעטין בשמחה אומרת המשנה, אבל משנכנס תמוז לא כתוב שממעטין בשמחה, וזה רמז שאפשר לנשום קצת בחודש הזה, מותר לחיות קצת, לשבור את החום בים או בבריכה, להוציא את האף מהבידוד והחומות והמסיכה.
ואם הזכרנו את יוסף בנאי היקר, נקנח משלו:
" אבל אתה לא תפליג למקום אחר, לא תמצא עיר טובה מזאת, העיר הזאת אותך חבר - תרדוף עד סוף כל הדורות. אתה תלבין ותזדקן עם כל אותן הסמטאות, ולאן שרק לא תסתכל אתה תראה רק את מראות העיר הזאת".
בין המילים הציניות, אפשר לשמוע את אהבת ירושלים וציון שלו, אהבה מפוכחת כחריצי קמטים, כאותם שיחים ירוקים סוררים המתעקשים להיאחז באבנים הגדולות העתיקות ולחיות במרווח הנשימה הקטן שביניהן, ובסדקי עייפות החומר.
תמוז טוב לנו ולכל עם ישראל!
הרב יוסף ברוך
חבורת תל-אביב
