בזמן האחרון אני רק חושב על שריפות: לפני כמעט שבועיים פרצה שריפה בבית הכנסת שלי. בשבוע הקרוב אני מתחיל קורס חדש בקהילה על בתי המקדש שנחרבו על ידי שריפות. הייתי בכותל המשפחות הבוקר, והגיעה קבוצה של בנים צעירים שרק רוצו ל"שרוף" את השמחה של מאות האנשים שחגגו טקסי בר ובת מצווה. והשבת, בפרשת חוקת, נקרא על שריפת הפרה האדומה.
במדרש פסיקתא דרבי כהנא מופיע סיפור נפלא שיעזור לנו להתייחס לפרה האדומה:
לא-יהודי אחד שאל את רבן יוחנן בן זכאי ואמר לו: הדברים האלה שאתם עושים נראים כמו כישופים. מביאים פרה ושוחטים אותה ושורפים אותה וכותשים אותה, ונוטלים את אפרה ואחד מכם מִטָּמֵא למת ומַזִּין עליו שתים שלש טיפות ואומרים לו טוּהרתָ.
אמר לו [רבן יוחנן]: לא נכנסה רוח תזזית באותו האיש [בך] מימיו? אמר לו: לא.
אמר לו: ולא ראית אחר שנכנסה בו רוח תזוזית? אמר לו: כן.
אמר לו: ומה אתם עושים? אמר לו מביאים עיקרים [שורשים] ושורפים אותם תחתיו ומרססים עליו מים והרוח בורחת.
אמר לו: ולא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, כמו הרוח הזו גם רוח טומאה היא, דכתיב וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ (זכריה יג:ב).
ולאחר שיצא אמרו לו תלמידיו: רבנו, לזה דחית בקנה [נפנפת אותו], לנו מה אתה משיב? אמר להם: חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרים אלא גזירתו של הקב"ה הוא. אמר הקב"ה, חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין אתה רשאי לעבור על גזירתי, זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה (במדבר יט:ב).
רבן יוחנן מלמד אותנו הנחה בסיסית מאוד בכל הקשור לטקסים שלנו, ובמיוחד לכל הרעיון של קרבנות. כמו שגם גופה מתה לא באמת מטמא, וכמו שהאפר של הפרה האדומה לא מטהר, כך גם הקרבנות עצמם אינם מביאים כפרה לאדם או מסבים הנאה להקב"ה. כל הטקסים הם בשבילנו.
כשאנו חווים טקס, הפעולות בטקס חייבות להיות משמעותיות לנו - אחרת הטקס לא עובד. דמיינו חתונה ללא שבירת הכוס בסוף - זה כאילו שהזוג לא נישא, למרות שכול שאר הטקס היה הלכתי עד הפרט האחרון. בר או בת מצווה ללא אמירת הברכות על התורה - כאילו שלא עשו בר או בת מצווה.
אם נתבונן בטקסים של התורה כעיקר, אנו נראה רק את הכישופים שהלא-יהודי הזה ראה - אותם הכישופים שהוא בעצמו עושה. מה שמייחד את הטקסים שלנו היא הצורך בכוונה. אנו חייבים לחשוב בעת ביצוע הטקס על המשמעות בשבילנו. אנו חייבים לדעת שלא הטקס עצמו משנה את המציאות שלנו, אלא להבין שהטקס אמור לגרום לנו לחשוב על החיים ולהביא אותנו לתיקון.
כשאני חושב על השריפה בבית הכנסת שלנו, אני זוכר כל מיני רבנים תמהונים שתמיד "ידעו" למה אסונות קרו: בגלל "הרפורמים", או מפני שקהילת הלהט"ב צעדה, או כל מיני שטויות אחרות. השריפה אצלנו קרתה בגלל קצר חשמלי - לא מפני שעשינו משהו לא בסדר. אבל בדיוק כמו בטקס דתי, אני יכול להשתמש באירוע הזה, שזעזע אותי ואת הקהילה, כדי לעשות סוג של חשבון נפש. לא, חלילה, שזהו עונש, אלא שהזדמנה לי אפשרות להסתכל פנימה ולחשוב מה בכל זאת אפשר לשפר.
וכך הפרה האדומה שלנו, שנשרפה כליל ושזרקו על אנשים את מימיה המהולים באפרה - הטקס הזה אמור לגרום לנו לחשוב: על אותו בן אדם שמת, על החיים השבריריים שלנו ועוד. הקב"ה מזמן לנו הזדמנויות רבות כדי שלפחות חלק מהזמן נעצור לרגע ונחשוב על מי אנחנו, מה אנחנו עושים ולאן אנו הולכים.
חודש טוב,
הרב מייקי גולדשטיין
רב קהילת עדת שלום-עמנואל