חודש חשוון הגיע ועימו סוף תקופת החגים. יש משהו נחמד בחזרה לשגרה. במשך שבועות דחינו הכול ל"אחרי החגים" ועכשיו סוף סוף אנחנו כאן, אפשר להתחיל את השנה באמת, להתחיל לימודים, פרויקטים, תוכניות. חגים הם כיפיים ומשמעותיים, אך גם השגרה מבורכת ומשמעותית לא פחות.
בחודש חשוון אנו גם מציינים את האזכרה של ראש ממשלה שלעבר, יצחק רבין ז"ל. זה יום שהרבה רואים כהזדמנות לעשות פוליטיקה, קטנה או גדולה. יש טקסים, ממלכתיים ובבתי ספר. מדברים על החיים החשובים והמדהימים שלו, כחייל, כמפקד, כדיפלומט, כפוליטיקאי ואיש שלום. יש אנשים שרואים ביום הזה צום גדליה חדש (אולי בלי הצום) ואני מזדהה עם הקבוצה הזאת.
כשרבין נרצח הייתי בן 15, בצ'ילה ובפעילות של תנועת הנוער שלי. הודיעו לנו שראש הממשלה נורה וכמה שעות אחר מכן שהוא מת מפצעיו. היינו הרוסים. אותו ערב ישנתי אצל חבר ובמקום לצאת לבלות במוצאי שבת נשארנו בבית שלו וראינו חדשות. ראיתי בשידור ישיר את הנאום המפורסם של נשיא ארה"ב דאז, בלי קלינטון, שהסתיים במילים "שלום חבר". זה היה ערב שלא אשכח לעולם.
כשאני משווה בין הרצח הפוליטי של יצחק רבין ושל גדליה בן אחיקם, זה לא רק בזה שהמניעים בשני המקרים היו פוליטיים. בשני המקרים הרוצח, יהודי, ראה במנהיג כבוגד, כמי שמשתף פעולה עם האויב ומסוכן לעם ישראל. בשני המקרים ההסתה הביאה לשפיכות דמים. בשני המקרים הרוצח פעל בשם היהדות, לטובת עם ישראל, בהרגשה של צו השעה שמבקש לפעול בקיצוניות. כמה עצוב שגם היום, לא כל מנהיגנו, בפוליטיקה ובדת, מייצגים את המעשה הזה כאנטיתזה של היהדות, המקדשת את החיים, המכבדת את דעות השונות ברוח של "אלו ולאלו דברי אלוקים חיים". כמה מפחיד זה שהסתה נגד יחידים וארגונים עדיין קיימת, לא יהודים וגם יהודים. ושוב הרבה מנהיגים לא מספיק אומרים שזה לא נכון, שזה קו אדום, שאפשר לחלוק וגם לחיות ביחד.
אנחנו צמים בצום גדליה לא רק על הרצח עצמו, שהרי לצערנו היום עוד כזה, אלא בעיקר כי הרצח של גדליה בן אחיקם היה חלק מהתהליך שהביא לחורבן של בית המקדש הראשון והעיר ירושלים, יחד עם היציאה של עם ישראל לגלות בבל. אז איפה החורבן אחרי רצח רבין? בשבילי, כבן נוער אידאליסטי אז, ביום הזה נהרסה לי האמונה שמדינת ישראל היא מדינה מיוחדת במינה, אור לגויים. ביום הזה הבנתי יהודים יכולים לשנוא יהודים אחרים עד כדי להחליט שצריך לרצוח. ביום הזה הבנתי שלא כולם שאפו לשלום כמוני והחברים שלי. ביום הזה הבנתי שמדינת ישראל מיוחדת בשבילי כיהודי, אך זו מדינה כמו מדינות אחרות, עם אנשים רעים, פושעים ושנאה. שהיא לא תמיד פועלת במוסריות ולא תמיד מקבלת החלטות נכונות.
עם רצח רבין נחרבה אצלי מדינת ישראל של מעלה, זאת האוטופית ומושלמת שכמה מאבות הציונות חלמו עליה. יש מי שיגיד שביום הזה התבגרתי, אולי ביום הזה נהייתי מוכן לעלות לארץ ולחיות במדינת ישראל של מטה, האמיתית. ייתכן. בכל זאת, נראה לי שלא הייתי היחיד שזה קרה לו ביום הזה., בכל זאת, הייתי מעדיף שראש הממשלה שלנו, הלוחם במלחמה ובשלום, ימשיך לחיות ולהדריך אותנו. הרי ה"מה אם?" הוא גדול מנשוא. הייתי מעדיף לא להגיד שלום חבר.
חודש טוב
הרב מיכאל אבן דוד
רבה הנכנס של קהילת אשל אברהם, באר שבע
