אנחנו נמצאים בתקופת ספירת העומר. בהתחלת תקופת ספירת העומר אנחנו אינם מברכים את ברכת שהחיינו (בניגוד להתחלת תקופות אחריות, כגון ארוחות ראשונות בסוכות או הדלקת נר ראשון בחנוכה). למה? יש לא מעט הסברים.
כרגיל, כשיש מגוון של סיבות – סימן שאף אחד אינו בטוח בסיבה המקורית. בכל זאת יש הסברים יפים והגיונים. ספירת העומר סימן להתלהבות ונכונות לימים שבהם התורה תינתן ליהודים. לא נוכל להכיר בטוב בזה עד שמגיע הרגע הקדוש – מתן תורה. מה עוד, היהודים שיצאו ממצרים שקעו כל כך שלא היתה בררה אלא לדחות מתן תורה בחמישים יום. הם עדיין ראו את החיים בראיה של עבדים כשנכנסו למדבר. הם לא היו מוכנים להוקיר בחיים החדשים שהם קיבלו לאלוהים. כולם היו מוכנים להתלונן בפני אלוהים. זה לא רגע לומר ברכת שהחיינו.
ספירת העומר מגשרת בין היציאה משעבוד למתן תורה. לחשוב כמו אנשים חופשיים לא בא באופן מיידי. לפני נשלטנו על ידי אחרים. עכשיו היינו צריכים לעבור תהליך של למידה לשלוט בגורל שלנו.
לאחר שהיינו מסוגלים יותר לפעול כאנשים חופשיים היינו מוכנים לקבל את המדריך להתנהגות נאותה – התורה. הצדק, מושגי ההכללה שלנו, הדרכים שבהן אנו יכולים לשמש כאור לגויים משתנה תמיד. אנו ממשיכים לפרש את דבריה. אנו ממשיכים למצוא דרכים חדשות לכלול את אלה שלא נכללו בקהילה שלנו. אנחנו עובדים כדי להתייחס אל הזולת בכבוד. זו הסיבה, למרות שהתורה ניתנה בהר סיני, אנחנו מקבלים את התורה ברציפות יום יום. ברגע שאנחנו מרגישים שאנחנו מוכנים לבצע את המשימה של עם סגולה - רק אז, נוכל להשלים את ספירת העומר ולאחר מכן לברך ברכת שהחיינו - הכרת תודה שלנו על החיים עם התורה החיים.
חודש טוב
הרב אנדרו סאקס
מזכ"ל כנסת הרבנים בישראל