חודש חשון, על האווירה הסתווית של "אחרי החגים" המלווה אותו מתחיל בכל שנה בפרשת נח ובתוכה הסיפור המרתק של מגדל בבל.
העולם נברא במאמר. אלוהים אמר- "ויהי אור" והמציאות השתנתה בהתאם.
האדם, שנברא בצלם, קיבל מבוראו את היכולת להשתמש בשפה כדי לשנות את המציאות. הוא קיבל כח שאין אפילו למלאכים- היכולת לתת שמות לבעלי החיים. לקרוא בשם.
הפסיכולוגיה מתייחסת לשִיוּם (קריאה לחפץ או לאדם בשם) כמעשה שיכול להשפיע על המציאות הסובייקטיבית. האדם מגדיר מה קרה לו או מה הוא מרגיש וצעד זה לבדו מאפשר לו יכולת התמודדות אחרת.
סיפור מגדל בבל המופיע בפרשת נח, מעט לאחר תיאור המבול, מתחיל במילים הסתומות "ויהי כל הארץ שפה אֶחָת ודברים אחדים" (בראשית, יא, א).
מה משמעות הדבר?
כותב רד"ק- "ויהי כל הארץ - כל בני הארץ היו שפה אחת, כלומר לשון אחד היו מדברים כולם והוא לשון הקודש; ודברים אחדים - הסכמה אחת היה להם..."
על פניו, זהו עולם אידילי – כולם מדברים באותה שפה, שפת הקודש; ואחדות השפה מבטאת גם הסכמה על החזון והדרכים לממשו.
מה כבר יכול להשתבש בעולם כזה? מה מביא על אנשי העיר את אסונם?
חז"ל נותנים לשאלה זו מספר תשובות. בפרקי דרבי אליעזר (כ"ד) מופיעה אחת המעניינות שבהן:
"ר' פנחס אומר: לא היו שם אבנים לבנות את העיר ואת המגדל, ומה היו עושין? היו מלבנים לבנים ושורפים אותם כיוצר חֶרֶשׂ (כאומן העושה כלי חרס) עד שבנו אותו גבוה...
ואם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם עליו, ואם נפלה לבנה היו יושבין ובוכין ואומרין מתי תעלה אחרת תחתיה..."
לפי ר' פנחס בוני המגדל לא היו רק מאוחדים אלא גם אחידים, באופן שמחק את זהותם של בני העיר לחלוטין. כולם דיברו באותה שפה, לכולם הייתה אותה דעה ובפני כולם עמדה אותה המטרה. תחת המסגרת האחידה הופכת מטרה זו לחזות הכל והיא רומסת את זהותו וחייו של האדם. אם כל בני האדם זהים, אין סיבה להילחם על חיי האדם או להצטער על מותו; בעולם כזה הלבנים משמשות פונקציה חשובה יותר ממנו.
תפיסת עולם כזו מוכרת לנו לצערנו מפרקים רבים בהיסטוריה האנושית; אולם האופן בו מעוצב הסיפור מדגיש כי דווקא השפה האחת, על המשתמע מכך, הייתה להם לרועץ.
העונש הא-לוהי במקרה זה הוא גם ה-"פתרון" למצב- "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם, אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" (בראשית, יא, ז).
לכאורה בלילת השפות היא העונש, כיוון והיא יוצרת יותר שוני בין בני אדם בעולם.
ועם זאת, היא יצרה עולם בו יכולות להתפתח תרבויות ושפות שונות, עולם בו יש ערך לזהותו ולחייו של כל אדם.
העונש האמתי מסתתר בחלקו השני של הפסוק- "אשר לא ישמעו איש שפת רעהו". העונש הוא לא בהתפתחותן של תרבויות שונות, אלא באיבוד היכולת לשמוע ולהקשיב לשונה, ללא-מובן, למי שאינו חולק עמנו את אותה המטרה או את אותה הדרך.
בקריאה היהודית המכוננת "שמע ישראל" הציווי לשמוע הוא זה אשר פותח את הפתח לאהבה ("ואהבת את..."); רק פתיחת האוזניים ורצון אמיתי להקשיב וללמוד מאפשרים את פתיחתו של הלב.
בעידן הגלובלי בו אנו חיים, נוצרות אפשרויות חדשות להיכרות עם אנשים שונים מאתנו, אך בה בעת אנחנו נעשים דומים יותר ויותר האחד לשני. תרבויות, שפות ומנהגים ייחודיים נעלמים והסבלנות כלפיהם מצטמצמת, גם בתוך העולם היהודי.
מציאות זו הופכת את השאלות שמעלה פרשת נח לרלוונטיות במיוחד עבורנו, ומציבה בפנינו את האתגר: לכונן עולם גלובלי בו השיח בין בני-האדם מעשיר את התרבויות השונות ולא מוחק אותם, מדגיש את ערכו של כל אדם ואדם, פותח את לבנו ומלמד אותנו על חשיבותו ויופיו של השונה מאתנו.
חודש טוב!
הרַבָּה דקלה דרוקמן
קהילת מגן אברהם
