יש משהו בצד הפרגמטי של חגיגת כל ראש חודש שמעורר בי בכל חודש מחדש תחושה של אופטימיות ותקווה. ברוב הקהילות שלנו, ואני בטוחה שברוב קהילות ישראל, הציון העיקרי של ראש כל חודש, ברוב עם ובאווירה מיוחדת, בכלל לא קורה בראש החודש. לראש חודש עצמו אמנם יש ליטורגיה ומנהגים מיוחדים אבל במציאות שלנו מעטים האנשים שבכלל מבחינים ביום אם הוא לא נופל בשבת, לא כל שכן שמציינים אותו באיזשהו אופן.
למעשה ציון ראש החודש בציבור גדול מתרחש בשבת שלפניו. את השבת הזאת הפכה המסורת שלנו לשבת מיוחדת, "שבת מברכין", ובה אנחנו מכריזים כי בשבוע הקרוב יתחיל חודש חדש. אנחנו מאזינים לשליח/ת הציבור מכריז/ה על התחלה חדשה – לירח ולנו – והמחשבות פונות קדימה בהתרגשות: חגים חדשים, מזג אוויר משתנה, ימי הולדת קרבים... ציפייה.
לציפייה יש כוח אדיר. כשמדובר בציפייה למשהו חיובי - אם היא לא מהנה יותר מהדבר עצמו היא בוודאי מעצימה אותו. היא מאריכה את ההנאה מן האירוע עצמו לכל הזמן שמוביל אליו. היא מאפשרת תקווה. והתקווה מדרבנת אותנו להתכונן ולהתכוונן כך שתשפיע על המציאות שתגיע. בתקופת הציפייה, האירוע שאנחנו מחכים לו – חג, חופשה, אירוע מיוחד – הוא כל מה שאנחנו רוצים שיהיה. כשיגיע המאורע במציאות הוא לא יהיה כך. יהיו בו אכזבות וגם יהיו בו דברים מדהימים שלא ידענו לדמיין. אבל האופן שבו נחווה אותו – לטוב ולרע – יושפע מהאופן שבו חלמנו אותו.
המחלוקת הידועה בין בית הלל לבין בית שמאי על מועד ראש השנה לאילן – בין א' בשבט (שמאי) לבין ט"ו בשבט (הלל) – עומדת על השאלה האם הוא צריך להיות ציון של מציאות או של ציפייה. חז"ל אימצו את חלוקת השנה לארבע "תקופות" כאשר החורף מכונה "תקופת טבת" (=טבת, שבט, אדר). לפי פירוש הגמרא במסכת ראש השנה, בית שמאי חושבים שהגבול בין השנה הקודמת לשנה הבאה לענייני עצים (שרלוונטי כמובן לכל הדינים הקשורים לגיל הפירות או להפרשות שנתיות) צריך לחול ביום שבו אמנם מרבית הגשמים של העונה כבר ירדו, אבל מרבית תקופת החורף עוד לפנינו. בית הלל, לעומתם, מבקשים לקבוע את ראש השנה לאילן על התפר שבין הסוף להתחלה: מועד שבו נסתיימה עונת הגשמים של השנה החולפת ומתחילה הציפייה לאביב. בדיוק כאשר חולפת מחצית תקופת החורף ואפשר להרים עיניים בתקווה לאביב מפנק ומלטף: ט"ו בשבט.
נדמה לי שהפירוש הזה לשיטת בית הלל מבטא את תמצית העוצמה, המשותפת למועדי ישראל: התקווה. המוטיב של התקווה והציפייה – בעיקר בחגים אבל גם בתפילות ובדברי התורה והנביאים – חוזר ומזכיר שהעתיד הוא בטוב ומדרבן אותנו, בציפייה לעתיד הזה, לכוון את עצמנו ליצירת הטוב שאנחנו יודעים לדמיין.
האביב שיבוא – אנחנו יודעים – לא יהיה רק מפנק ומלטף, אבל עדיין בכל שנה אנחנו מחכים ומצפים לשינוי, מייחלים לחלום. את אותו הזמן של ציפייה מאפשרת לנו בכל חודש מחדש שבת מברכין ומאפשר לנו חודש שבט, ובעיקר ט"ו בשבט: עוד לא האביב, אבל אולי יותר טוב מזה – התקווה לאביב.
חודש טוב!
הרבה חיה רואן- בקר
קהילת 'רמות-ציון', ירושלים