סגור לחצו כאן
להרשמה לכנס התנועה המסורתית
לימוד - קהילה - הוקרה

ט"ו בשבט תשע"ח
31 בינואר 2018
כפר המכביה
ניוזלטר
צרו קשר

ברית

זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר" (בראשית י"ז 10)

 

רקע

מקורה של ברית המילה בציווי האלוהי לאברהם אבינו למול את בנו יצחק. הברית המקראית היא ברית הדדית: האל מבטיח לאברהם להיות לו לאלהים, להרבות את זרעו ולתת לו את ארץ כנען (בראשית י"ז 6 - 8) ואברהם מתחייב לשמור על מצוות המילה לדורות. התורה מתארת מספר אירועי ברית מילה: מילת אברהם את עצמו ואת ישמעאל בנו, מילתם של אנשי שכם, מילת בנו של משה רבנו על-ידי ציפורה אמו ומילת יהושע בן-נון את כל הזכרים לקראת הכניסה לארץ ישראל.

עם ישראל, בכל התפוצות ולאורך הדורות, המשיך לקיים מצווה זו ולמוּל את בניו. ברית המילה הפכה אפוא לביטוי מרכזי של הקשר בין עם ישראל לבין אלוהיו. בתקופת החשמונאים (המאה ה-2 לפני הספירה) הפכה ברית המילה לסמל לייחודו של עם ישראל מאומות העולם והטקס נקבע כאחד ממרכיביו המרכזיים של תהליך הגיור היהודי. באותה תקופה נקבעה גם מערכת הכללים המאפיינת את הטקס, כולל מתן שם לתינוק במהלכו. מעדויות וממצאים מאותה תקופה אף עולה כי החלו להופיע מוהלים מקצועיים שביצעו את הברית במקומם של אבות התינוקות.

לאורך הדורות ובימי הביניים בפרט נאלצו יהודים להיאבק על זכותם לקיים את מנהג אבותיהם נוכח איסורים וגזירות שלטוניות נגד סמלים מובהקים של העם היהודי ובהם ברית המילה. יהודים רבים נפלו על קידוש השם בשל רצונם להמשיך ולקיים את הברית הקדומה.

בעת החדשה, ובמאה ה-19 במיוחד בקהילות אשכנז, התקיימו מחלוקות רבות בעולם היהודי על אופן ביצועה ההלכתי של ברית המילה נוכח גילויים והתפתחויות מדעיים ורפואיים . עיקר הדיון נסב סביב דרך הטפת הדם בעת המילה ("מציצה"). פולמוס זה ממשיך להדהד גם בימינו אנו.
במדינת ישראל ברית המילה לילוד היא מעשה הנתון לבחירתו של הורי הילוד. היא אינה מוסדרת בחוק. זאת ועוד, הברית אינה חלה תחת הגדרתם של מעשים רפואיים המפורטים בפקודת הרופאים. ועדה בין-משרדית המשותפת למשרד הבריאות ולרבנות הראשית עוסקת בהסמכת מוהלים לביצוע מילה ובפיקוח על עבודתם. עם זאת, קיומה של הוועדה אינו מונע ממוהלים שאינם מוסמכים על-ידה לבצע בריתות.

סוגיית ההגדרה המשפטית של ברית המילה עולה תכופות לסדר היום הציבורי. הכנסת מתלבטת מזה שנים בשאלה האם לחוקק חוק מוהלים, ואף הוגשו מספר הצעות חוק בעניין, אשר האחרונה בהן הונחה על שולחן הכנסת בשנת 1998 בעקבות עלייה חדה במילת מבוגרים עולי חבר המדינות. הטיעונים הנשמעים בעד הסדר בחוק של הנושא מקורם ברצון לפקח על כישוריהם של המוהלים ועל הכשרתם המקצועית. מנגד ניצבת העמדה כי מדובר בהליך טקסי-דתי אשר הסדרתו צריכה להיעשות בכלים מסורתיים. כמו כן, מועלה החשש כי הדבר עלול לעודד חקיקה בתחום זה במדינות שונות העלולות להגביל את יכולתם החוקית של יהודים לקיים את מצוות המילה. 


בחירת שם לתינוק

"שלושה שמות נקראו לו לאדם: אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראים לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו" (מדרש תנחומא ויקהל, א); מתן שם, או קריאה בשם, היא ממעשיו הראשונים של האלהים בבריאת העולם. גם האדם הראשון מוכיח את כוחו במתן שמות. במתן שם לבנם, לוקחים גם ההורים חלק במעשה הבריאה והופכים שותפים לאלהים כ"עושה מעשה בראשית".

במסורת היהודית קיים מתח בין תפיסות שונות אשר למשמעות השם הניתן לילד. ישנם מקורות המדגישים את מעשי האדם ותופסים את השם כביטוי להעדפות וציפיות ההורים: וישנם מקורות (בעיקר קבליים) המייחסים משמעות מאגית-גורלית לשמו של אדם.

המסורת היהודית מעודדת לקרוא בשמות עבריים ובשמות בעלי משמעות חיובית. שמות מתאימים ניתן למצוא למשל בפרשת השבוע של השבת הסמוכה ליום הלידה ובלוח החגים הסמוכים.
שמו של תינוק זכר ניתן כאמור, על-פי המנהג המסורתי, במסגרת טקס ברית המילה וכחלק מפסוקי הברכה והזיכרון המצוטטים בטקס. מעמד זה, בו נכנס התינוק בבריתו של אברהם אבינו, הוא שמעניק לשם שנבחר תוקף, חגיגיות ומשמעות.


טקסים ומנהגים
נהוג למנות בני משפחה וידידים לשאת בתפקידים שונים במהלך הטקס. חלוקת התפקידים מבטאת כבוד והערכה לאנשים הנבחרים . התפקידים המקובלים בטקס הברית הם:

שושבינים: השושבינים מלווים ומובילים את התינוק אל הטקס. בטקסי מעגל החיים ביהדות לא צועד האדם לבדו, כך גם התינוק מלווה בשושבינים בדרך אל טקס מילתו. תפקידם של הקוואטרים לקבל את התינוק מאמו בתחילת הברית ולהעבירו אל אביו הניצב ליד המוהל. מנהג אחד הוא לבחור בבני-זוג שנישאו לאחרונה וטרם הפכו להורים או בזוג מאורס, כדי שיהיה בהובלת התינוק משום ברכה לתינוק משלהם. על-פי מנהג זה, השושבינה מקבלת את התינוק מאימו, מעבירה אותו לבן זוגה והוא מעבירו לאביו. מנהג אחר הוא לכבד בתפקיד זה אח ואחות או אנשים מכמה דורות, וכך להעביר את התינוק מנער או נערה אל בני משפחה בוגרים ואל זקני המשפחה בדרך אל האב. אין הגבלה על מספר הקוואטרים או על מינם. בעבר לא הייתה כל אבחנה בין הקוואטר לבין הסנדק והתפקיד כונה בעל ברית.

סנדק: הסנדק (מן המילה היוונית 'סנדיקוס' שפירושה 'שותף', 'שליח' או 'פטרון'), הוא האיש שעל ברכיו מונח התינוק בזמן הברית. על-פי האגדה היה אלהים הסנדק הראשון בבריתו של אברהם אבינו. בתחילת הטקס, מתעטף הסנדק בטלית ויושב על כיסא מעוטר הנקרא כיסא אליהו הנביא. לקראת ביצוע המילה מניח האב את התינוק על ברכי הסנדק, בדרך-כלל על גבי כרית, על-מנת שיחזיקו בזמן מעשה. לתפקיד זה מקובל לבחור את אחד החברים המכובדים במשפחה.

חֵיָקה: חיקה, מלשון 'חיק' או 'הגשה', הוא תפקיד הניתן לאדם שמעביר את התינוק מן הקוואטר אל חיקו של האב ומחיק האב אל הסנדק. לעתים מצטרף גם אדם נוסף המקבל את הכיבוד להניח את התינוק לרגע על כיסא אליהו לפני מסירתו לסנדק.

עומד/ת על הברכות: ניתן לכבד מוזמנים נוספים באמירת ברכות הטקס, אשר אינן נאמרות על ידי האב או המוהל. המברך הראשון יתחיל בתפקידו מיד לאחר ביצוע מעשה הברית עצמו, הוא יאחז בידו כוס יין ויאמר את הברכות המסתיימות "בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן" ו"כּוֹרֵת הַבְּרִית". המברך השני יתחיל מיד לאחר שהמברך הראשון סיים את תפקידו ויאמר את הקטע "אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, קַיֵּם אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה". קטע זה כולל את ההכרזה על שמו של הילד. ניתן ליידע את המברך מראש בשם הילד או להודיע לו באמצע הברכה את השם באמצעות לחישה על אוזנו. המברך יעצור את ברכתו לאחר שיאמר " וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל", ישמע או יקרא את השם, ואז יכריז עליו בקול רם לתוך הדממה הסקרנית של הנוכחים - 'פלוני בן פלוני ופלונית'. את תפקידי המברך הראשון והשני יכול לבצע גם אדם אחד וכן המוהל.

בזמן הברכות הנאמרות על-ידי המוהל ועל-ידי האב; המוהל מרגיע את התינוק בעזרת מוצץ, אצבע או ספוגית טבולה ביין ועוטף או חובש את מקום הברית. את הערלה טומן המוהל בתוך כלי עם חול ולאחר הברית קובר אותה באדמה. לאחר סיום החלק הפיזי של הברית, נאמרים פסוקים נוספים והבן נקרא בשם.


מנהגים ערב טקס הברית
לאורך הדורות השתרשו מנהגים נוספים הנהוגים ערב הברית. אנו ממליצים למשפחות ולהורים הטריים לשקול לאמצם ולקיימם.
שלום זכר
אגדה תלמודית מספרת כי העובר ברחם אמו יודע את התורה כולה, ועִם הלידה טופח מלאך על שפתו ומשכיחה ממנו והוא נאלץ ללומדה מחדש במשך כל ימי חייו (מסכת נידה, דף ל' עמוד ב'). על פי אגדה זו התינוק אבל על שכחה זו והציבור המשתתף עמו באבלו מתחייב לסייע לו בתהליך הלימוד וההיזכרות באמצעות סעודה מיוחדת.
לפיכך, ערב שבת שלאחר הלידה (ולפני הברית), לאחר סעודת השבת, נוהגות משפחות אשכנזיות להזמין קרובים וידידים ולציין יחד עמם במאכל, במשקה, בשירה ובדברי תורה את לידת הבן. מקובל להגיש, בין השאר, גרגירי חומוס ועדשים עגולים, כסמל לפריון ולמעגליותו של מחזור החיים. שמם העממי של גרגרי החומוס - 'ארבעס' מתקשר, במיוחד בהברה האשכנזית המסורתית, להבטחה האלוהית לאברהם "וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם" (בראשית כ"ב 17).
הסעודה הינה סעודת הודיה על שהתינוק 'נושע ממעי אימו', כלומר - עבר את חווית הלידה בשלום, ובשבת, יום השלום, ראוי להודות על שלומו של הרך הנולד, והיא כוללת דברי תורה וזמירות, במטרה להכניס את התינוק מבחינה רוחנית לעם ישראל בטרם יצטרף אליה פיזית באמצעות מעשה הברית. בסעודה מדגישים את השלום, השמחה והזוגיות הברוכה שמביאה הלידה ליחסים שבין הורי התינוק, והיא מהווה למעשה גם מעין "סעודת הבראה" בה אוכלים מאכלים עגולים.

תיקון אליהו - ליל שימורים - וַאכְנַאכְט
בלילה שלפני הברית, יש הנוהגים לקיים 'לילה לבן' או 'ליל שימורים', או 'ליל שמירה' ('וַאכְנַאכְט') של לימוד ליד מיטתו של התינוק. מנהג זה נקרא 'תיקון אליהו', וביסודו תפיסה שראתה את התינוק הרך כנתון בסכנה עד לאחר ברית המילה, ולפיכך אין להשאירו לבדו בלילה שלפני הברית. יש הנוהגים גם להביא ילדים קטנים לקרוא ליד מיטת התינוק את פסוקי 'קריאת שמע' (דברים ו' 4-9). טעם אחר לאמירת הפסוקים טמון במרכזיותה של קריאת שמע בהיסטוריה היהודית. על פי טעם זה, רגע לפני כניסתו של הילד בבריתו של אברהם אבינו מסייעים לו הילדים והילדות, ובכך שהם קוראים "שמע ישראל" ומקבלים על עצמם "עול מלכות שמיים" - הם גם מסייעים לו ומקבלים אותו אל תוך קהילתם.

צור קשר מהיר
אשמח לקבל ניוזלטר
דג כדגכ