לשם מה דרושה התנועה ליהדות מסורתית בישראל?

על אף היותנו "מיעוט מבוטל" :לשם מה דרושה התנועה ליהדות מסורתית בישראל?

מאמרו של גבי אנדי

(לפני מספר שבועות שמעתי רב אורתודוקסי צעיר מכריז ש"הציבור הישראלי לא מתעניין ברפורמים ובקונסרבטיבים כי הוא יודע שאין להם מה להציע לחברה שלנו". המאמר הזה נכתב כמענה.)

לפני קרוב לשלושים שנה , במהלך עבודתי ב"סמינר התיכוני האמריקאי ע"ש מוס", נקלעתי  לחוויה מטלטלת. הבאנו תלמידים ( כארבעים במספר ) ליום לימוד בישיבה חרדית  בירושלים שקלטה דוברי אנגלית מחו"ל. בני שתי המסגרות התערבבו כדי ללמוד מקורות מתורגמים  מספרות חז"ל בחברותא ולאחר הפסקה קלה הוכרז שראש הישיבה עומד להגיע כדי לשוחח עם הלומדים "ולענות על כל שאלותיהם". אותו אדם , שנראה במבט ראשון כרב חרדי ירושלמי מן המניין , הוכיח את עצמו כאישיות מרשימה ביותר. האנגלית האוסטרלית שבפיו הייתה ללא דופי. הוא ניחן בחוש הומור מעודן ובקשב רגיש—וניתן היה לראות שעומד לפנינו אדם בעל אופקים רחבים. ואז קם אחד מתלמידינו הנוצריים (כמוסד שגייס את מרבית תלמידיו מבתי הספר הציבוריים בארה"ב היה בכל מחזור מיעוט לא-יהודי קטן --שהשתלב  , אגב, על הצד הטוב ביותר) והציג שאלה  בלתי-צפויה:

" נהניתי מאד מהלימוד הבוקר –אבל צרמה לי העובדה שכל הזמן דיברנו רק על יהודים: היחסים במשפחה היהודית, כללי החינוך היהודי , דאגת ההלכה לפרט היהודי וכיו"ב. אבל אני  ועוד כמה חברים פה איננו יהודים-- ומסקרן אותי מה אתם חושבים עלינו. האם אושרנו ורווחתנו מעניינים אתכם בכלל? האם אנחנו סתם "גויים" שיש להישמר מקשר הדוק מדי אתם ? האם יש לנו בכלל מקום במדינה יהודית ?"

הושלך הס בבית המדרש ורציתי לקבור את עצמי באדמה. הרי ידענו מה החרדים חושבים על "הגויים" בכלל והנוצרים בפרט. האם לא הבהרנו להם שלא כל תלמידינו יהודים? מדוע בכלל הבאנו אותם לישיבה חרדית ? אך ראש הישיבה הפתיע והרגיע...

" אני מבין את תחושתך הקשה", הוא אמר "ומתנצל שלא כללנו בין המקורות כאלה שמתייחסים לאנושות כולה. אבל יש לי שאלה: כידוע לכם ,יש תרי"ג מצוות בתורה. מה המצווה הרווחת ביותר ביניהן ?"

הרב התעקש לקבל תשובות מהקהל ותלמידים שונים העלו ניחושים כגון שבת,  צדקה ומצוות העלייה לרגל. ואז הוא השיב:  "לא. המצווה הרווחת ביותר היא החובה להתחשב  ברגשות הלא-יהודים  ("גרים") היושבים בקרבנו. המצווה הזאת מופיעה בניסוחים שונים לא פחות משלושים ושש פעמים! יש לה בעצם מעמד של מצוות-על. חבל רק שאנו לא מדגישים מספיק את המצווה הזאת במערכות החינוכיות שלנו."

התלמיד, יחד עם כולנו, חייך מאוזן לאוזן. כל כך התרשמנו והתגאינו מתשובתו שפרצנו במחיאות כפיים. האירוע ליכד את התלמידים והרים את קרנה של היהדות באופן משמעותי אצל  כולם.

נותרה רק בעיה קלה... הרב דיבר אמת—אבל  הוא לא אמר את כל האמת. אכן,  אחד מסימני ההיכר של התורה הוא התביעה לגלות רגישות לגר "כי גרים הייתם בארץ מצרים". הדרישה הזאת מגיעה לשיאה ב ויקרא י"ט:

" וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר בארצכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים".

ואולם, חז"ל –שייצגו עם שסבל רבות מריכוזי הנוכרים שהתיישבו בארצו בתקופות ההלניסטית והרומית—התעקשו להתעלם מהפשט הברור של הטקסט ופירשו את "הגר" דווקא כגר צדק, אדם שהתגייר ליהדות  לכל דבר ועניין.

הפרשנות הזאת משתלבת במגמה לא-מבוטלת במקורותינו. כפי שניתן לצפות מציביליזציה דתית עתיקת יומין, ספרי הקודש ודברי חכמינו כוללים  גם התבטאויות המוגדרות בימינו כלאומניות  ואף כגזעניות. ההנחיות לטיפול בשבעת עממי כנען דומות להפליא למדיניות הנקוטה בעצם הימים האלה על-ידי דאע"ש ( והפרשנות המרככת של חז"ל רק מבליטה את חומרת המקור ) . רבי שמעון בר-יוחאי-- "הרשב"י הקדוש" בפי אלה המאמינים שהוא היוצר של הזוהר -- היה גם קנאי איום שהתנסח כשונא גויים ללא תקנה. הרמב"ם—"הנשר הגדול", הנערץ על-ידי יהודים ושאינם בני ברית כאחד—ניסח הלכות בלתי-אנושיות להפליא בפרק  י' של "הלכות עבודה זרה" במשנה תורה. אפילו הרב אברהם יצחק הכהן קוק , המפורסם באהבתו לכל דבר חי, מצא לנכון להדגיש את ההבדל בין היהודי—האוצר בתוכו לא רק "נפש בהמית" אלא גם "נפש אלוהית"—והלא-יהודי , הניחן ב"נפש בהמית" בלבד. ואם בדברי "הארזים" נפלו פגמים כאלה , אין פלא שהתבטאויות "אזובי הקיר" –כולל, לצערי,  רבנים מרכזיים בישראל—גדושות ביסודות אומללים ושערורייתיים.

"אבל כך כתוב בתורה הקדושה. כך ציווה הקב"ה , שהמוסר  האמיתי חייב להתבסס לא על רחשי לבנו  המתעתעים אלא רק על פי הכתוב ב 'חוברת ההפעלה ' שבה צוידה האנושות באמצעות היהודים במעמד הר סיני. והפרשנות מאז נתונה בידי גדולי התורה, שאינם רשאים לחרוג מדברי קודמיהם אלא אם הם מייצגים "בית דין" גדול משלהם  ומצב כזה אינו סביר. מי יודע לאן נגיע אם ניתן לערכים הסובייקטיביים של כל אדם או זרם פלוני או אלמוני להנחות אותנו ?  הרי גם גדולי הרודנים והאנטישמים היו משוכנעים שהצדק אתם..."

האפולוגטיקה האורתודוקסית בנויה על טענות כאלה. אף-על-פי שהציבור הקרוי "דתי" מתחלק לזרמים שונים , הוא שבוי ברובו הגדול בידי השקפה המשעבדת את תובנות המוח האנושי ותפיסות הטוב והרע שלו לקביעותיהם של מקורות סמכות חיצוניים. גם מקרים של פרשנות מקילה נדרשים להתבסס על דברי קודמים מקובלים. היהדות הוכנסה לתוך סד המאפשר תזוזה מוגבלת מדי. כמי שהתחנך בתיכון דתי  עם מורים חרדיים ,הכרתי היטב את מצוקתו של האדם שמלמדים אותו להעמיד  את חשיבתו ותחושותיו המוסריות לרשות הסניגוריה  על הצווים והמעשים של סמכות עליונה בלתי-מעורערת—והיום שבו סירבתי לשעבד יותר את האינטלקט והמוסר שלי לסמכות הזאת היה עבורי יום של יציאה מעבדות לחירות , משלטון רוחני עריץ לאור הגדול של עולם ההשכלה והאתיקה של בני חורין. השקלא וטריא התלמודי אכן מחדד מאד את השכל ( ומכשיר עורכי דין מעולים להפליא ) אך אותו שכל אינו שיכלו של בן-חורין אלא של פרקליט מגמתי.

מינויו של  הרבצ"ר (הרב הצבאי הראשי) החדש חשף היטב את מגבלות  העולם האורתודוקסי ואת הצורך הממש קיומי בהשתרשות זרמים  דתיים המאפשרים –ואף מחייבים—גישה ביקורתית למקורות. מה לא אמר הגנרל החרד"לי במעמדו הקודם כ"רב מן המניין", המשיב לשאלות הלכתיות "עקרוניות"? שאסור לאשה להעיד בערכאה משפטית ( בגלל "אופייה הסנטימנטלי "), שחיילים חייבים לסרב פקודה העומדת בסתירה להלכה, שמותר לחייל יהודי הזקוק לפורקן בסערת הקרב "לבוא על אשה יפת תואר" מקרב האויב –ועד ועוד. הרב המכובד כמובן חזר בו מאותן "תשובות של  לימוד בבית המדרש" שלא נועדו  ממילא לשמש לתכלית מעשית . ואולם, כרב אורתודוקסי המחוייב לטקסט המקראי  על-פי פרשנות חז"ל ולשושלת הפסיקה של חכמינו , הוא לא היה מסוגל ( כפי שהסביר היטב העיתונאי אבישי בן-חיים ) להכריז קבל עם ועדה שתפיסות פרימיטיביות ומכוערות כאלה הן פסולות מעצם הווייתן. מאותן הסיבות פרשנים רבניים אינם מעיזים לערער על מעשה הרצח של פנחס בן אלעזר, מחולל מסורת הקנאות בעם היהודי-- שהובילה, בין השאר, לרצח ראש ממשלה בישראל. וכאשר הרב יובל שרלו הסתייג מ"מכתב הרבנים" (שזכה לתמיכת יותר מ250 רבני ערים וראשי ישיבות) שאסר מכירה או השכרה של דירות לערבים ברחבי ארץ ישראל, הוא חטף צונאמי של גינויים בשל "כפירתו" בהלכות הפסוקות מזה מאות בשנים של חכמינו ז"ל.

כנגד המגבלות האלה ,המדכאות את החשיבה במקרה הטוב והמשמשות עוגן למוסר קלוקל במקרה הפחות טוב, ההשקפה הקונסרבטיבית דוגלת בלימוד ביקורתי של כל הטקסטים שלנו—פסוקי התורה, דברי חכמינו  ופוסקי הלכותינו כאחד. אנחנו לא מגבילים את עצמנו לניתוח הביקורתי, כמובן. יש הרבה יופי, חכמה וערכיות במקורותינו שלא מתגלים תוך כדי לימוד כזה. אבל אסור לוותר על הניתוח הביקורתי אם ברצוננו להבין את הטקסט לאשורו ולאפשר ליהדות להתקרב יותר ויותר לשלמות ערכית. כאשר אנו "מתרצים" פגמים במקום להודות  ולהתמודד בהם , קשה מאד לתקן את הטעון תיקון—ועשרות שנות חיי במדינת היהודים הבהירו לי עד כדי כמה דרוש תיקון , החל במעמד האשה, עבור במעמדם של יהודים בעלי צרכים מיוחדים וכלה ביחס ל"אחר" החי בתוכנו ונושאים רבים אחרים. ההשקפה הקונסרבטיבית מסוגלת לחולל תיקון של ממש; ההשקפה האורתודוקסית, לצערי, הרבה פחות כשירה לכך.

מאז מלחמת ששת הימים  הציבור הדתי מצוי בסחרור לאומני המותיר פחות ופחות מקום לערכים דמוקרטיים של ממש. זכויות הפרט נתפסות יותר ויותר כמנגנון של הרס עצמי שנכפה על-ידי אליטות מנוכרות ועוינות ואין נכונות בכלל  להתייחס לזכויותיו—ואפילו למצוקותיו—של הזר. תלמידים יהודיים מזה שבעים וחמש שנה מתפלצים מזעם כשהם לומדים על פרשת ה"סט. לואיס" , שבה ארה"ב סירבה לקלוט 960 יהודים שהצליחו לצאת מגרמניה הנאצית ממש ברגע האחרון והספינה שלהם נאלצה להפליג  חזרה לאירופה (כדי להשיב את הנוסעים, מן הסתם, ל"מולדתם הגרמנית") מתוך נימוקים ביורוקרטיים שלא הקרינו שמץ של רגישות לבעייה האנושית החמורה. אבל האם היחס שלנו למבקשי המקלט—בתמיכה גורפת למדי של אנשי ציבור דתיים—הוא שונה ? אני לא מציע לאזרח את מהגרי העבודה שהגיעו אלינו אבל איך אנו יכולים לאטום את עינינו, אוזנינו ובעיקר את לבנו למצוקה הקיומית שהדריכה את מנוסתם של  רבים ממבקשי המקלט הנמצאים בתוכנו מזה שנים? הטיפול שלנו בנושא מתאפיין בכל כך הרבה התנכרות, הפקרות ורוע—כן, ממש רוע—שמשקיף מהמאדים היה מתפלא לגלות  שאנחנו  לאמיתו של דבר עם של פליטים בני פליטים בני פליטים בני פליטים...וכאשר הגופים "הדתיים" בתוכנו בכלל נדרשים לנושא , הם פועלים כמעט תמיד מתוך עוינות וחוסר איכפתיות ("זה לא הבעייה שלנו"... "מי צריך את כל הגויים האלה?"..."עניי עירך קודמים"..."אנחנו מדינה יהודית"..."הם מחמירים את סכנת התבוללות"...וכיו"ב פנינים).

אבל היחס המחפיר למבקשי המקלט מאפריקה הוא רק קצה הקרחון. עמותות דתיות מחפשות בנרות משפחות שהיו בבעלותן נכסים בשטחים לפני מלחמת העצמאות כדי לדרוש מבתי המשפט לסלק את המשפחות הערביות הגרות בהם ( מהלך הפוך, כידוע, אינו אפשרי). עמותת התיישבות חרד"לית דורשת מהמדינה לסלק משפחות בדואיות שהועברו לישוב הנוכחי שלהן בנגב על-ידי צה"ל ב1956 כדי שהיא תוכל להקים  במקום ישוב יהודי-דתי על "אדמות המדינה שהבדואים מנסים להשתלט עליהן ". סקרי דעת קהל מוכיחים שוב ושוב שהנוער הדתי—"ציוני" וחרדי כאחד—מובילים  את עמיתיהם החילוניים בכל מדדי הגזענות. ומהו בית הגידול של פושעי "תג מחיר", "נוער הגבעות", רוצחי מוחמד אבו ח'דייר ובני משפחת דוואבשה, בריוני "להב"ה" ,מחברי תורת המלך וברוך הגבר, משחיתי  עשרות אתרי קדושה מוסלמיים ונוצריים וכמעט כל הטרוריסטים היהודיים שנתגלו עד כה? מנגד, מן הראוי לציין שהרוב המכריע של חברי "רבנים למען זכויות האדם" בארץ הם ריפורמים וקונסרבטיבים—נתון שבהחלט אומר דרשני...

 האמת המרה היא שמרבית  האורתודוקסיה הישראלית נוהגת על פי התפיסה שיהדות  "אותנטית" עוסקת  כמעט  אך ורק בקידום ערכים "יהודיים-לאומיים". הערכים האוניברסליים של היהדות לא נקלטים כלל במכ"ם שלהם. המצב הטראגי הזה הוא לא מחויב המציאות אבל הוא אכן המציאות. ובמקום לנקוט צעדים נמרצים כדי לשנות את המצב, הרבנים והמחנכים  הדתיים מסרבים באופן  כמעט גורף לעסוק בבדק בית ( גם אחרי רצח רבין הם לא הבינו מדוע עליהם מוטלת חובה מיוחדת לערוך חשבון נפש  )—ואותם רבנים כגון בני לאו, יובל שרלו, יעקב גלעד ודניאל הרטמן התובעים גישה אחרת מוצגים כקוריאוזים בשולי המחנה. במקום להבין שהתפיסה הלאומנית הזאת  היא ביטוי של "חילול שם שמיים",  דובריה מתפארים בכך שהם "לא מתנצלים בפני הגויים". גיבורים גדולים על  חשבון נפשה של היהדות...

בניגוד מובהק לנ"ל, התנועה ליהדות מסורתית והתנועה ליהדות מתקדמת רואות בערכים האוניברסליים של היהדות חלק מרכזי של מורשתנו. ואיך אפשר אחרת? הרי יהדות ללא ערכים אוניברסליים היא יהדות שמתכחשת לעצם המשמעות של "ה' אחד". להעמיד את כל המסר החינוכי של היהדות  על "ה' אלוהינו" ו"אתה בחרתנו " משמעותו להפוך  אותה למוטציה של מה שמיטב נביאינו וחכמינו ניסו לעצב במשך אלפי שנים. בחוגים הדתיים ה"רדיקליים" –המובילים יותר ויותר את המחנה הדתי-לאומי—היהדות  נשענת  למעשה על צירוף של לאומנות, פונדמנטליזם, כוחניות וצביעות  (הוי, כמה צביעות... ). יד על הלב: האם הגיוס המסיבי ליחידות הלוחמות של צה"ל מסוגל לחפות  על האסון הערכי הכרוך ביהדות מן הסוג הזה?

יש לשיטת ההתדיינות ההלכתית של התנועה המסורתית אף היא בשורה לעולם הדתי הישראלי. חברי "ועדת ההלכה" מצאו דרכים לקדם נושאים בוערים כמו מעמד האישה , מניעת עגינת נשים על-ידי בעלים נוכלים, מעמדם של בעלי צרכים מיוחדים, קבלת הלהט"בים בקהל, הכשרת מאכלים –כולל יינות-- ללא פגיעה בעובדים לא-יהודיים ובעובדים יהודיים לא-דתיים ועוד ועוד. ברבים מהנושאים האלה הפסיקה האורתודוקסית מתקשה להתקדם.

 הסידור שלנו משקף מגמה דומה. בשינויים קלים  ביותר של מטבע התפילה, הוא מאפשר ביטוי למחויבות לערכים נאורים ואוניברסליים במקום ברכות  ואמירות אחרות המביכות את האדם המודרני--וגם חלופה לערגה המפוקפקת (והמסוכנת) לחידוש פולחן הקרבנות.

האם יהודי רציני  רשאי לדחות את כל אלה על בסיס טענות כגון "אין להם מספיק גדולים בתורה" ו"הם לא מקפידים מספיק בשמירת מצוות" ?

אכן, יש בהחלט צורך בתנועתנו במדינת היהודים , צורך חיוני. ואולם, אם לא נתרחב, תרומתנו תמשיך להיות מוגבלת. ומה דרוש לנו כדי להתרחב? קהילות תוססות. קהילות לומדות. קאדר גדול יותר של רבנים בעלי שיעור קומה--  מלומדים ומעוררי השראה. תנועת נוער גדולה יותר, הנסמכת על בתי-ספר בעלי אופי מסורתי-ליברלי. אבל מעל הכל חשוב שיהודים רבים  "מחוץ למחנה" ירגישו שיוכלו למצוא את מקומם בתוכנו, יהודים בעלי שורשים דתיים וחילוניים כאחד. הדיכוטומיה של "דתי או חילוני" חייבת לעבור מן העולם, יחד עם שלל הסטיגמות המרופטות המגבות אותה. חשוב שה"לא-דתיים" שאינם "חילוניים חרדיים" יבינו שדרך ההצטרפות אלינו חייהם היהודיים עשויים להיות עשירים ומשמעותיים יותר—ושבניית אלטרנטיבה אמיתית לאורתודוקסיה בחברה היהודית קשורה קשר הדוק לחיזוק הזרמים הדתיים הליברליים. קל לאורתודוקסים להתמודד עם ה"חילוניים", הנתפסים כ"תינוקות שנישבו" הנזקקים ממילא לשירותיהם בעתות שמחה וצער  וה"חוזרים בתשובה" שביניהם מספקים גלרייה של "סלבריטאים" לתצרוכת פנים וחוץ.לכן, רק כאשר יצטרכו לקבל אותנו כחלק בלתי-נפרד מהמרקם היהודי הישראלי נדע שאכן נפל דבר. אנחנו לא מסוגלים עדיין  לתת "פייט" של ממש על מעמדנו אבל מאבק כזה הוא חיוני.

אם רבים בציבור הישראלי ירצו באמת ובתמים לאפשר את  התפתחותן של אלטרנטיבות רציניות לאורתודוקסיה המקומית, הם יגלו שיש למי לחבור. ובינתיים, שלא יאמרו שאין לנו מה להציע.

גבי אנדי הוא ממקימי הקהילה המסורתית 'פרדס' בפרדסיה