לצפיה ולהדפסה לחצו על החוברת
קבורה ואבלות
עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר:
הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵירָה;
דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.
מֵאַיִן בָּאתָ - מִטִּפָּה סְרוּחָה,
וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ - לִמְקוֹם עָפָר, רִמָּה וְתוֹלֵעָה,
וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן - לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
(פרקי אבות, פרק ג', משנה א')
רקע
התורה עוסקת רבות בנושא הקבורה, במיוחד בארץ ישראל, ומחייבת לשמור על כבוד המת. המסורת היהודית רואה בקבורת המת ובמנהגי האבלות מעשים בעלי ערך אישי וחברתי רב מעבר להיותם, צורך אנושי בסיסי. לקיחת חלק במנהגי לוויה ובקבורה נחשב ביהדות למצווה , לחסד של אמת, ולחובה החלה לא רק על בני משפחתו של הנפטר אלא על הקהילה כולה: "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה" (קהלת ז', 2). בימי קדם, כל אדם נדרש לעצור ממלאכה ולטפל במת שנקלע לעיר. על בסיס זה נוסדו במרבית קהילות ישראל 'חברות קדישא' (חברות קדושות), אשר פעלו כגוף התנדבותי בעל מעמד קהילתי חשוב. במדינת ישראל הוכרו והוגדרו חברות הקדישא בחוק כגוף ציבורי מקצועי לענייני קבורה המשרת את מרבית אוכלוסיית ישראל ומעסיק עובדים ומתנדבים.
רבים ממנהגי הקבורה המקובלים כיום, מקורם במקרא. אבות האומה ובראשם אברהם אבינו רכשו חלקת קבר לקבורה באדמה. גם מנהג איסור הלנת המת נקבע באותם הימים, מסיבות הלכתיות, פסיכולוגיות ופיסיולוגיות. בתקופת המשנה והתלמוד התקבעו מנהגים נוספים כגון המנהג לקבור יהודים בתכריכים. בתקופת התלמוד היה מקובל בתום שנה מיום הקבורה לערוך טקס 'ליקוט עצמות' מתוך מערות הקבורה, בו הועברו לגְלוּסְקְמָה-תיבת עצמות.
גם מנהגי האבלות מקורם במקרא: "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כ"ג, 2). מנהגי בכי הספד התקבעו כבר אז. כך גם מנהג השבעה: "וַיִּסְפְּדוּ-שָׁם, מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד; וַיַּעַשׂ (יעקב) לְאָבִיו אֵבֶל, שִׁבְעַת יָמִים" (בראשית נ', 10). התורה מתארת מנהגי אבלות נוספים המקובלים גם בימינו ובהם: קריעת הבגדים, חליצת הנעליים, הימנעות מרחצה, הטלת עפר על הראש, וישיבה על הארץ.. מנהגים אחרים שהיו מקובלים באותם הימים, כגון גזיזת שיער הראש, התגודדות, שריטת הגוף ופציעתו נאסרו בסופו של דבר בתורה ולא נתקבלו בחברה היהודית.
היבטים משפטיים
נושא הקבורה בישראל מוגדר בחוק מטעמים בריאותיים, אנושיים והלכתיים. החוק לשירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א , 1971, קובע כי השר לענייני דתות, בהתייעצות עם גורמים נוספים, יקבע כללים למתן שירותים הקשורים בלוויה, בקבורה ובמשפחות אבלות, ויפקח על ביצועם. עפ"י חוק זה נקבר כל אזרח בישראל בהתאם להשתייכותו הדתית.
בשנת 1996 נחקק חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית, התשנ"ו, 1996, המאפשר לאזרחי ישראל לבחור בין קבורה 'כדת משה וישראל', באמצעות חברות הקדישא, ובין טקס פרטי, באמצעות תאגידי קבורה פרטיים ובהן התנועה המסורתית בישראל. החוק מחייב להקצות חלקות קבורה ב - 21 מקומות ברחבי הארץ בהן יתאפשרו טקסי קבורה פרטיים.
מנהגי קבורה: מונחי יסוד- לחצו כאן
מנהגי אבלות: מושגי יסוד- לחצו כאן
זכויות קבורה בישראל- לחצו כאן
