סגור לחצו כאן
להרשמה לכנס התנועה המסורתית
לימוד - קהילה - הוקרה

ט"ו בשבט תשע"ח
31 בינואר 2018
כפר המכביה
ניוזלטר
צרו קשר

על תפילת סליחות

במסורת של 'ספרדים' ועדות המזרח נוהגים לומר 'סליחות' מראש חודש אלול ואילך, כי לפי מסורת חז"ל עלה משה במועד זה להר סיני לקבל את הלוחות השניים, מיד לאחר שאלהים סלח לעם ישראל. במסורת יהודי אשכנז אומרים 'סליחות' ממוצאי שבת שלפני ראש השנה (ואם חל ראה"ש ביום ב' או ג' בשבוע מקדימים למוצ"ש בשבוע שלפני כן). יש האומרים סליחות לאחר חצות הליל, ויש שאומרים עם עלות השחר, לפני תפילת שחרית. מנהגים שונים נפוצו בקהילות ישראל גם באשר לתקיעה בשופר במהלך הסליחות, או בסיומן.

 

כתובים רבים במקרא מבטאים את האמונה שאלהים הוא אל סלח, ושהאדם יכול לבקש סליחה ולשנות את גזר דינו:  משה רבנו גורם לאלהים לסלוח לעם ישראל אחרי חטא העגל; הוא מתפלל שאלהים ירפא את אחותו מרים מן הצרעת שקיבלה כעונש על לשון הרע; דוד עותר לאלהים אחרי שחטא עם בת שבע ואחרי חטא המיפקד. לפי המסופר, אלהים איננו מבטל את העונש, אלא מרכך אותו. המפורסם בסיפורי הסליחה הוא זה של אנשי העיר נינוה בספר יונה, השומעים את נבואת החורבן של יונה, חוזרים בתשובה ואלהים ניחם על הרעה שביקש לעשות להם. אולם יש מצבים שבהם אין אלהים מקבל את בקשת הסליחה או שאיננו חוזר בו מכוונתו: שמואל אומר לשאול 'וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם, כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם', אף ששאול התחרט וביקש סליחה [שמ"א טו כט]. גם בלעם מציין תכונה זו של אלהים: 'לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן-אָדָם וְיִתְנֶחָם"'[במדבר כג יט].

מלכתחילה, סליחה היא מידת האל ומתנת-חסד שלו לאדם המתוודה ומתחרט על חטאיו בדיבור ובמעשה, כדוגמת הכתובים "לַאדֹנָי אֱלֹהֵינוּ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִחוֹת" (דניאל ט ט), או 'וְאַתָּה אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת, חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ-אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד' (נחמיה ט יז). בתקופות קדומות היו 'סליחות' נאמרות כנראה בימי תענית הציבור (וגם ביום הכיפורים), היינו במועדים שבהם היה צורך מיוחד להתוודות על חטאים ולבקש סליחה וכפרה. בתיאור במשנה [מסכת תענית פרק ב] נזכר שילוב של צום, עריכת התפילה במרכז הישוב (מחוץ לבית הכנסת), נאום תוכחה ('דברי כיבושין'), תוספת ברכות לתפילת שמונה-עשרה, ולעתים גם תקיעה ותרועה בשופר. אולם נראה כי תחילתן של תפילות הבקשה לסליחה היתה באמירה בציבור של פסוקי מקרא העוסקים בחסדו וברחמיו של אלהים. ייתכן שמאוחר יותר התגבשה אמירת י"ג מידות מספר פעמים במהלך התפילה. במהלך הדורות המאוחרים יותר, תפסו פיוטי הסליחות את מקומם של הפסוקים המקראיים.

נראה כי אמירת הסליחות היתה מורכבת מקריאת שליח הציבור בקול רם, ומענה של הקהל בקריאה חוזרת או קצובה. עד היום ניתן לראות סימנים למבנה זה בלשונן של חלק מן הסליחות.

במהלך הדורות נתגבשו סדרי סליחות שונים בתפוצות ישראל, אך קשה לדעת מתי התחילו לומר 'סליחות' כתפילה בפני עצמה, לאו דווקא כתוספת לתפילת עמידה של חול.  בתקופת הגאונים נקבעו עשרת הימים מראש השנה עד נעילת יום הכיפורים כימי אמירת סליחות.  בסדר 'סליחות' כפי שנתגבש מאז משולבים וידוי, תחנון, אמירת י"ג מידות, ופיוטים שנועדו לעורר את מידות החסד, הרחמים והסליחה של אלהים. רבים מפיוטי הסליחות נעשו לנכסי צאן ברזל של השירה העברית. פיוטי הסליחות, שנכתבו בידי פייטני ישראל הידועים, ואף בידי כמה מחכמי ישראל (רבנו גרשום 'מאור הגולה', ורש"י, למשל), הנם בדרך כלל במבנה משוכלל של צלעות ומקצב, וחריזה בסופי השורות. לעיתים חידשו הפייטנים צורות דקדוקיות ושמות חדשים, שיתאימו למקצב ולחריזה.

 

הרב גיל נתיב

צור קשר מהיר
אשמח לקבל ניוזלטר
דג כדגכ