מעמדה של ההלכה

הלכה לימינו: מעמדה של ההלכה: הרב פרופ' דוד גולינקין
אחד ההבדלים החשובים בין הזרמים השונים ביהדות הוא הגישה להלכה: האם ההלכה מחייבת? מדוע ההלכה מחייבת? למי יש הזכות לפרש את ההלכה? האם מותר לשנות את ההלכה? על-פי אלו עקרונות?
"הרפורמה דוגלת בזכות הפירוש אבל דוחה את הסמכות של המסורת ההלכתית. האורתודוקסיה דובקת בכל תוקף בעקרון הסמכות אבל דחתה מאז האמנציפציה ועד דורנו את זכות הפירוש (להוציא פירושים זעירים). ההשקפה הקונסרבטיבית היא, ששני הדברים, סמכות ההלכה וזכות הפירוש, הכרחיים ליהדות חיה. בהתאם לכך, היהדות המסורתית (הקונסרבטיבית) רואה עצמה מחויבת ע"י המסורת ההלכתית היהודית אבל עומדת על הזכות של ארגון הרבנים שלה, הפועל כגוף, לפרש וליישם את ההלכה", הרב מרדכי ווקסמן, "מסורת ושינוי".
מסורת ושינוי - אין אחד מן המרכיבים חשוב ממשנהו. שניהם הכרחיים להמשך קיומו של העם היהודי הן בארץ והן בחו"ל. בלי המסורת ההלכתית העשירה שלנו העם היהודי יתפורר ויתפלג, נשכח את בוראנו ונאבד את צלם האלהים אשר הקב"ה נטע בתוכנו - נאבד את ייחודנו כיהודים. מצד שני, בלי שינוי הדרגתי ומתמיד בתוך המסורת, תיהפך ההלכה למאובן, ולא תהיה מסוגלת לתפקד בעולם המודרני. אם ההלכה לא תתמודד עם בעיות השעה, יאלץ יהודי החפץ לשמור על מסורת לחיות חיים חצויים. ההלכה תישאר במאה השמונה עשרה ואילו היהודי במאה העשרים ואחת.


התנועה המסורתית מאמינה שלפני שניגש לשנות את המסורת עלינו לקבל את מרות המסורת. התנועה המסורתית דורשת מחבריה לקבל על עצמם את המערכת ההלכתית ולקיים מצוות מעשיות, הן את המצוות בין אדם למקום כגון שבת, חגים, כשרות, לימוד תורה ותפילה בכל יום, והן את המצוות שבין אדם לחברו.

מדוע ההלכה מחייבת? מדוע עלינו לקיים את ההלכה?
• ההלכה היא הדרך שבה העם היהודי לדורותיו הבין את התגלותו של ה' בהר סיני ופירש את רצונו של ה'. יהודי השומר מצוות ממלא את רצונו של ה' כפי שכלל ישראל הבינו במשך 3,500 שנה.
• התורה והמצוות מבטאות את הברית הנצחית שנכרתה בין הקב"ה לעם ישראל, כדברי משה רבנו: "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת; כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום", (דברים, כ"ט, 13 - 14) ורש"י מפרש:"ואף עם דורות העתידים להיות". הברית המתבטאת בקיום המצוות מקשרת אותנו מצד אחד עם הקב"ה ומצד שני עם כל יהודי בעבר, בהווה ובעתיד.
• ההלכה היא המלט המאחד את הלבנים הפזורות של בית ישראל בארץ ובגולה. בלי המלט הזה העם היהודי יתפורר ויתמוטט. המצוות המעשיות מקשרות כל יהודי בעולם לכל יהודי אחר בעולם. ואף אם מחר כל היהודים בעולם יעלו ארצה ההלכה עדיין תגשר על הפערים בין העדות השונות ותיצור הרגשה של אומה אחת ותרבות אחת.
• ההלכה היא מעין גשר המקשר אותנו ואת ילדינו לאבותינו ולתולדות עמנו. בלעדי ההלכה תאבד היהדות את המשכיותה ונישאר יתומים בהיסטוריה.
• ההלכה מהווה תמצית של הערכים המוסריים והחברתיים הנשגבים של העם היהודי לדורותיו. ערכים אלה יכולים לקדש את חייו של היהודי הפרטי ולשמור על רמה מוסרית גבוהה בקב העם היהודי והחברה הישראלית.
אפשר להוסיף עוד הרבה תשובות לשאלה: למה לקיים את ההלכה? אבל בסופו של דבר ביהדות "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" (אבות א': י"ז).

למי יש הזכות לפרש את ההלכה?
נכונות לשינויים בהלכה אין פירושה "הפקרות" או מתירנות. אין לכל יהודי הזכות לפרש ולשנות את ההלכה כרצונו. רק לחכמים בכל דור ודור יש הזכות לפרש אותה. תפיסה זו מקורה בספר דברים: "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין... דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך בו. ובאת אל הכוהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך...לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (י"ז, 8 - 11). כלומר התורה מתנגדת לשיטת "איש הישר בעיניו יעשה". רק החכמים שבכל דור רשאים לפרש את ההלכה. יתר על כן: "ובאת...אל השופט אשר יהיה בימים ההם". משה רבנו אינו יכול לפתור את הבעיות של זמננו ורבי עקיבא אינו יכול להשיב על שאלותינו כי הבעיות שלנו לא היו הבעיות שלהם.בכל דור ודור עלינו להתמודד עם בעיות הלכתיות על פי הנסיבות והתנאים של אותו דור. "דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור ופרנסיו" (עבודה זרה, דף ה' עמ' א').

גישת התנועה המסורתית היא שחייבים להמשיך בתהליך ההיסטורי הנורמטיבי של התפתחות ההלכה כדי לענות על בעיות הזמן וכדי לקיים את המצווה ללכת אל השופט "אשר יהיה בימים ההם". יהדות המסרבת להתמודד עם בעיות השעה ועם המציאות אינה תורת חיים. ואף על פי שעש לגשת לפירוש ההלכה ביראה ובכבוד יש לסמוך על העמדה המקובלת ביהדות ש"ירובעל בדורו כמשה בדורו, בדן בדורו כאהרן בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הציבור הרי הוא כאביר שבאבירים...". (תוספתא ראש השנה א': י"ח והשווה בבלי ר"ה דף כ"ה עמ' ב'). במילים אחרות, גם אם חכמי זמננו הם שחייבים להתמודד עם הבעיות של זמננו כפי שעשו משה ושמואל בדורותיהם.

האם שינויים בהלכה ופירושים חדשים רצויים?
בראשית המאה ה- 19, כתגובה לרפורמה הקיצונית שצמחה אז בגרמניה, נתגבשה תנועה נגדית, התנועה האורתודוקסית. בראשה עמד ר' משה סופר, החת"ם סופר, אשר הפך את הביטוי התנאי "החדש אסור מן התורה בכל מקום" (משנה ערלה ג';ט') לסיסמה של תנועתנו. החת"ם סופר עצמו התנגד להעברת הבימה מאמצע בית הכנסת לקצהו כי החדש אסור מן התורה. ב-1865 הכריזו שבעים ואחד רבנים אורתודוקסים שאסור להתפלל בבית כנסת עם מקהלה או בלי מחיצה או להתפלל בלעז כי החדש אסור מן התורה. רבנים אלה התנגדו גם להשכלה כללית וללבוש מודרני כי החדש אסור מן התורה.
תפיסה זאת מנוגדת לחלוטין לתפיסה היהודית הקלאסית ולתולדות ההלכה והפסיקה במשך כל הדורות. שינויים בהלכה משתקפים כמעט בכל פרק במשנה ובכל דף ודף של התלמוד הבבלי. כך למשל עשרות פעמים בספרות התלמודית אנו נתקלים בביטוי: בראשונה היו עושים כך וכך... משקרה x תיקן ר' פלוני לעשות אחרת. להלן מדגם קטן של שינויים בהלכה מתוך מאות הנמצאים בספרות התלמודית ובמקורות אחרים:

1) שינויים משום תמורות חברתיות וכלכליות:
א. תנו רבנן: בראשונה כל מי שמצא אבידה היה מכריז עליה שלושה רגלים ואחר רגל אחרון שבעה ימים כדי שילך שלושה ויחזור שלושה ויכריז יום אחד. משחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ומשרבו האנסים התקינו שיהו מודיעין לשכניו ולמיודעיו ודיו...
תנו רבנן: בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה היה נותן סימניה ונוטלה.
משרבו הרמאין התקינו שיהו אומרים לו: צא והבא עדים דלאו רמאי את וטול. (בבא מציער דף כ"ח עמ' ב').
ב. בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם. משקלקלו המינין [=הצדוקים] התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירים. בראשונה היו משיאין משואות [לגולה להודיע על קידוש החודש]. משקלקלו הכותים [=השומרונים] התקינו שיהו שלוחין יוצאין. (משנה ראש השנה ב': א'-ב')
ג. פרוזבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן. כשראה שנמענו העם מלהלוות זה לזה [סמוך לשנת השמיטה, שמא הלווה לא יפרע את חובו עד שנת השמיטה והחוב יבוטל] ועוברין על מה שכתוב בתורה (דברים ט"ו:ט'):"הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר: קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" - התקין הלל פרוזבול. זהו גופו של פרוזבול: "מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה" והדיינים חותמין למטה או העדים. (משנה שביעית י': ג'- ד')

2) שינויים משום רגישות מוסרית:
א. בראשונה כל מי שהוא יודע לקרות [פרשת בכורים, דברים כ"ו: ג' ואילך בעברית] קורא, וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו [מילה במילה והוא עונה]. נמנעו מלהביא [מפני הבושה]. התקינו שיהו מקרין את מי שהוא יודע ואת מי שאינו יודע [וע"י כך אף אחד לא יתבייש]. (משנה בכורים ג': ז')
ב. תנו רבנן: בראשונה היו מוליכין [אוכל] בבית האבל עשירים בקלתות [=סלים] של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה והיו עניים מתביישים. התקינו שיהו הכל מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה מפני כבודן של עניים.
תנו רבנן: בראשונה משקין בבית האבל עשירים בזכוכית לבנה ועניים בזכוכית צבועה והיו עניים מתביישין. התקינו שיהוה כל משקין בזכוכית צבועה מפני כבודן של עניים...
בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש [=ספה מפוארת] ועניים בכליבה [=מיטה פשוטה] והיו עניים מתביישין. התקינו שיהו הכל מוציאין בכליבה מפני כבודן של עניים...
בראשונה הייתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו [מחמת מחיר התכריכים] עד שהיו קרוביו מניחין אותו ובורחין. עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו ויצא בכלי פשתן ונהגו העם אחריו לצאת בכלי פשתן.
(מועד קטן דף כ"ז עמ' א'-ב')

3) שינויים מפני תיקון עולם [=לטובת החברה כולה]:
א. בראשונה היה משנה שמו ושמה, שם עירו ושם עירה [בגט,מפני הבושה].
התקין רבן גמליאל הזקן שיהא כותב איש פלוני וכל שם שיש לו,אישה פלונית וכל שם שיש לה מפני תיקון העולם [שלא יוציאו לעז על בניה מן בעלה השני ויאמרו שלא נתגרשה מבעלה הראשון]... (משנה גיטין ד':ב')
ב. בראשונה היה כותב "אני פלוני חתמתי עד" - אם כתב ידו יוצא ממקום אחר [=נמצא חתום על שטר אחר] כשר, ואם לאו פסול. אמר רבן גמליאל: תקנה גדולה התקינו שיהו מפרשין שמותיהן בגיטין [=פלוני בן פלוני] מפני תיקון העולם. (גיטין דף ל"ו עמ' א')

4) שינויים מפני דרכי שלום:
תנו רבנן: בראשונה היו אבלים עומדין וכל העם עוברין [על פניהם לנחמם] והיו שתי משפחות בירושלים שהיו מתגרות זו בזו, זאת אומרת אני עוברת תחילה וזאת אומרת אני עוברת תחילה. התקינו שיהא העם עומדים ואבלים עוברין. (סנהדרין דף י"ט עמ' א')

תהליך זה של גמישות הלכתית לא נפסק עם חתימת התלמוד. הוא נמשך לאורך ימי הביניים ועד המאה העשרים. הדבר הודגש כבר ע"י ר' יהודה אריה ממודנה (1648-1571), אחד מגדולי הפוסקים באיטליה בתקופת הרנסאנס: "כי דברי רז"ל צריך להבינם כפי המקום והזמן והאדם דאם לא כן נהיה בדבריהם אפיקורסים כמו הקוראים בתורה שבכתב, כי אין קץ לדברים שמצינו להם ז"ל אסורים שנעשו מותרים בחלוף הזמן והמקום. ( שו"ת זקני יהודה, ירושלים, תשט"ז, סימן כ"א, עמ' ל"ו).
לא זו אף זו. אמרנו לעיל שהתנועה האורתודוקסית באירופה,בתגובה לרפורמה, לא נתנה להלכה להתפתח בצורה טבעית. ברם, בצפון אפריקה לא הייתה רפורמה ולכן אף לא הייתה אורתודוקסיה. כתוצאה מכך במרוקו ובמצרים המשיכה ההלכה לשגשג עד המאה העשרים והצליחה להתמודד עם הבעיות הבוערות של העת החדשה.

גישתם הכללית של רבני מצרים להלכה משתקפת בצורה ברורה בדברי ר' אליהו חזן המובאים להלן. הרב חזן כתה את הדברים האלה בשנת 1874, שנים רבות לפני גיבושה של התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב. אף על פי כן, דבריו תואמים להפליא את ההשקפה ההלכתית של התנועה המסורתית:
"לא איש אל המשתנה בדעתו לרוח הזמן, כי יתנחם להפר חוקים ומשפטים צדיקים. וגם תורתו הנפלאה הראנו לדעת, כי היא נצחית לעד ולעולמי עולמים: כי בכל דור ודור אומות שלמות באו ואבד נירם, תורות וחוקים רבים כלבוש נחלפו וכעשן נמלחו, ותורת אלהים חיים לעולם עומדת, וזכרה לא ימוש מזרע מקבליה, לא נפל ולא ייפול דבר מכל דברו הטוב אשר דבר ביד משה עבדו ביום הקהל... ובהיות התורה הקדושה ניתנה לבני אדם גשמיים ועלולים לכל תמורה, בהתחלפות העתים והזמנים, המושלים והגזרות, הטבעיים והמזגים, המדינות והאקלימים - על כן כל דברי התורה באו סתומים בחכמה נפלאה ומקבלים כל פירוש אמיתי בכל עת ובכל זמן. והאל הקדוש נקדש בצדקה וקדשנו במצוותיו לשמוע אל השופט, כאשר יגזור אומר כל פרנס ושופט לפי הדור והדרור. ובקום אחריו דור חדש ושופטיו, כאשר יראו כי אין רוב הציבור יכולים לעמוד בגזרה ההיא - ניתנה רשות בידו להוסיף ולגרוע, להרוס ולנתוץ , לבטל ולקיים, כאשר יעלה על רוחו ביראת ה' על פניו כל היום!..." (זוהר עמ' 169)
התנועה האורתודוקסית מאשימה את תנועתנו בסטייה מן היהדות הקלאסית. ההיפך הוא הנכון. הם עזבו את הדרך הקלאסית של תורת ישראל בדבקם בכלל " החדש אסור מן התורה". אנו ממשיכים במסורת אבותינו ונותנים להלכה להתפתח ולהשתנות בצורה טבעית ואורגנית. אם אנו זקוקים לסיסמה ראוי שנאמץ את סיסמתו של הרב קוק: "החדש יתקדש והקדוש יתחדש".

ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל
בשנת 1928 הקימה כנסת הרבנים בארה"ב ועד הלכה כדי להתמודד עם בעיות שהזמן גרמן. מאז משיב הוועד על שאלות הלכתיות. בשנת 1985 הקימה כנסת הרבנים בישראל ועד הלכה כדי לדון בבעיות הלכתיות המתעוררות בקהילותינו.
מהם העקרונות המנחים את רבני תנועתנו בפסיקת הלכה?

אין רשימה אחת מגובשת של עקרונות הלכתיים של תנועתנו וכמובן יש גישות שונות בקרב הפוסקים שלנו. אולם, עיון בתשובות ובספרים שנכתבו על יד רבנינו במשך עשרות שנים מעלה את העקרונות הכלליים האלה:

א. יש ניסיון לשמור על המסורת ככל האפשר. שינויים אינם נעשים לשמם אלא כדי להתמודד עם בעיה דחופה ובוערת.

ב. קולא עדיף מחומרא. היהדות היא תורת חיים ואנו דבקים בדרשה התלמודית: "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא י"ח:ה') - ולא שימות בהם (יומא פ"ה עמ' ב'). לכן, אם יש בהלכה גישה מקילה וגישה מחמירה בשאלה מסוימת יש נטייה לפסוק לפי הקולא.
גם גישה זו מעוגנת היטב במסורת ההלכתית. היא משתקפת במימרא הידועה "כח דהתירא עדיף" (ברכות ס' ע"א) והיא הודגשה ע"י רבים מגדולי הפוסקים במרוצת הדורות. והרי לדוגמא דברי הרב יחיאל מיכל אפשטיין בעל "ערוך השולחן" (1908-1829):
"כשתבוא אליך איזו שאלה שהיא באיסורי תורה, עליך לחשוב מקודם כי שאלה זו בחזקת היתר עומדת, ורק לאחר שתעיין בראשונים ולא תמצא איזה צד היתר שהוא, מחויב אתה להורות לאיסור. לדאבוני...מכיר אני כמה רבנים והם גדולי תורה, אבל משום שיראתם קודמת לחכמתם הם דנים בראשונה על שאלה מתוך השקפה שיטתית שהיא בוודאי טריפה ואסורה, ועל ידי זה הם נכשלים כמה פעמים להפסיד ממון של ישראל, שזהו חטא גדול מעבירה שבין אדם למקום..." (הרב יהודה ליב מימון,שרי המאה,חלק ששי,ירושלים,תשט"ז,עמ' 112).

ג. לפני שפוסקים הלכה בודקים את הנושא בצורה היסטורית-מדעית. האם הדין או המנהג הוא מדאורייתא, מדרבנן, מן הגאונים, מן הראשונים או מן האחרונים? האם הנוהג הנדון התקבל ע"י כלל ישראל או לא? יש יותר נכונות לשנות הלכה חדשה יחסית או הלכה שלא התקבלה בקרב הציבור או דבר שהוא בגדר מנהג בלבד.

ד. השולחן ערוך הוא בוודאי ספר הלכה חשוב ומרכזי אבל אין לראות בו סמכות עליונה כפי שנהוג אצל רבנים אורתודוקסיים. ולכך כמה סיבות: השולחן ערוך נכתב לפני ארבע מאות שנה - הרבה השתנה מאז בהלכה, בחברה ובהשקפת עולמנו. יתר על כן, בשמנו של ר' יוסף קארו ולאחר מכן קמו הרבה פוסקים חשובים כגון המהרש"ל, ר' מרדכי יפה, המהרש"א, הב"ח, המהר"ם מלובלין והחכם צבי שהתרעמו נגד אלה הפוסקים הלכה על פי השולחן ערוך בלי לעיין בתלמוד ובכל הפוסקים החשובים שקדמו לר' יוסף קארו.
אנו הולכים בעקבות פוסקים גדולים אלה, בניגוד לרבנים אורתודוקסיים שהעלו את השולחן ערוך למדרגה של קדש קדשים. הללו נאמנים שוב למליצתו של החת"ם סופר "וכל ישראל יוצאים ביד רמא [=ר' משה איסרליש, הרב הפלוני שהוסיף "מפה" אשכנזית ל"שולחן ערוך" הספרדי]". זאת מליצה שנונה אבל מסוכנת כי היא מתעלמת מן ההתפתחות של ההלכה ומן המקורות התלמודיים.

ה. פלורליזם הלכתי: לעיתים יש שתי דרכים לגיטימיות לפסוק הלכה בנושא אחד. במקרה כזה ועד ההלכה מפרסם דעת רוב ודעת מיעוט וכל "מרא דאתרא" [= רב מקומי] רשאי לבחור בפסק המתאים לדעתו ההלכתית ולנסיבות בקהילתו.

ו. דגש רב מושם על ההרכב המוסרי ביהדות ובהלכה; מצוות בין אדם לחברו אינן פחות חשובות ממצוות בין אדם למקום. "מדבר שקר תרחק" אינו פחות חשוב מ"זכור את יום השבת לקדשו". תשלום מסים אינו פחות חשוב מישיבה בסוכה. גישתנו לשאלות של מוסר והלכה מודגמת היטב ע"י אמרותיו של ר' ישראל סלנטר, המייסד של תנועת המוסר במאה התשע עשרה:
"כשם שאדם בודק טיפת דם בביצתו, כך יש לו לבדוק כל צדדי הכשרות בפרוטתו".
"כשם שהרב דמתא חייב לבדוק את הסכין [של שחיטה] שלא תהיה בו פגימה, כך הוא חייב לבדוק את המידות והמשקלות שלא תהיה בהם אונאה".
"אין להדר במצוות על חשבון אחרים".

---

הרהורים על היהדות המסורתית וההלכה: הרב פרופ' גורדון טאקר
"היהדות המסורתית מחוייבת להלכה". משפט זה נכתב ונשמע לעתים קרובות, אך ספק אם הוא מובן לאשורו. הרי מגיני ההלכה הבולטים והמוכרים ביותר - בוודאי בארץ - נמנים על הממסד האורתודוקסי, וכאשר נעשה שימוש במונח "הלכה", השקפתם של אלה היא העולה מיד בתודעתנו. בנסיבות אלה, כאשר אדם אומר "אני מאמין בהלכה", ומוסיף "אך אינני אורתודוקסי", קשה לקבל את שתי ההצהרות כעולות בקנה אחד. ואכן, מחויבות זו של מנהיגות היהדות המסורתית זוכה לעיתים קרובות לביקורת מטעם חוגים אורתודוקסיים, הרואים בה כלוקה בחוסר כנות. וכך גם הניסיונות להסביר למגדירים עצמם "חילונים". לא קל להסביר כי ישנן גישות שונות להלכה גם בין אלה הנאמנים לה. כתוצאה, היהדות המסורתית, המחוייבת מחוייבות עמוקה לגישה הלכתית אותנטית, ולמסורת היהודית המשפטית והמוסרית, יוצאת, לעתים קרובות, "קרחת מכאן ומכאן".

כותב רשימה זו הינו רב מסורתי-קונסרבטיבי בארה"ב, מקום בו תנועתנו התנסתה בחלק מאותן הבעיות הקשורות בהסברת גישתנו להלכה. אנסה אם כן, בשורות אלה להבהיר נושא רב חשיבות זה, הן לקורא הישראלי והן לקורא האמריקני.

דומני שהדרך הטובה ביותר להתחיל בתיאור המחויבות המסורתית להלכה, היא באמצעות מעשה שהיה. לפני כשלוש שנים, התקשר אלי רב מסורתי אחר, אשר שימש אז כמנהיגה הרוחני של קהילה הרחוקה כ-150 ק"מ מביתי. הוא טיפל אז במועמדת לגיור שנמשכה מאוד ליהדות ולמסורת היהודית, ואשר באמת ובתמים בקשה להצטרף לעם ישראל. המדובר היה באשה מבריקה, רצינית מאוד, אשר למדה את מסורת ישראל בשקידה רבה. רצונה להתגייר לא נבע מרצון להינשא ליהודי, דבר שממילא, כפי שיתברר להלן, לא יכול היה לשמש לה מניע. לא היה לה כל מניע זר כלל. מדובר היה, אם כן, ב"גר צדק" במלוא מובן המונח.

אך, הייתה בעיה אחת קשה. אישה מיוחדת זו לקתה במחלה נוראית אשר מנעה ממנה כמעט כל יכולת להניע את גופה מצווארה ומטה, מלבד תנועות זעירות. כל הישגיה בלימודי היהדות - וגם במספר תפקידים מקצועיים אחראיים בהן כהנה במהלך חייה - הושגו בעזרת שמוש בטכנולוגיה מתוחכמת ומתקדמת אשר, בין היתר, איפשרה לה להניע כסא גלגלים על-ידי ניתוק זרם חשמלי בתנועה זעירה של קצה אצבע, וכן בכוח רצונה העז, והודות לקבוצת חברים מסורים אשר עזרו לה לתפקד בדרך מופלאה.

היה זה סיפור מרגש ביותר. אך הוא גם הציב אתגר בפני חברי, כי הרי, לכאורה, ההלכה בנושא ברורה וחד-משמעית. גיורת חייבת לטבול במקווה העונה על תנאים מוגדרים לענין גודלו, כמות המים שבו, וכיו"ב. והטבילה חייבת להיות השקעה של כל הגוף באחת (גברים, כמובן, חייבים גם בברית מילה). אך אישה זאת, מנועה הייתה, מפאת מצבה הרפואי, למלא דרישה בסיסית זו בדרך המחוייבת לשם גיור. לא רק שלא יכלה להכנס למקוה - בעיה הניתנת כיום לפתרון טכנולוגי - אלא שלאור מוגבלותה הפיזית, טבילה של כל הגוף הייתה מביאה, קרוב לוודאי, לטביעתה בשל חוסר היכולת למנוע כניסת מים לריאותיה. טבילה עבורה הייתה לפיכך סיכון חיים. לאור האמור, ועל-אף רצונה העז לעשות כן כדי להצטרף לעם ישראל באופן מושלם, לא הייתה הטבילה אפשרית, ואילו ההלכה קבעה כי רק דרכה ניתן להתגייר. זה היה האתגר אשר חברי הציב בפניי.

ברוב התקופה המודרנית, מצטיירת ההלכה - בחשיבה האורתודוקסית - כשיטה המורכבת מכללים ברורים, אותם הסמיך ה' את חכמי כל דור ודור לפרש. החלטות חכמים אלה מייצגות את כל אשר צריכים אנו לדעת אודות מצוות האל. לפי גישה זו, למעשה, המצוות אינם אלא דברי הפרשנות של אותם חכמים. רק אם מקבל אתה את מערכת הכללים וסמכות החכמים המוכרים, או אז ניתן לומר כי חי אתה חיים יהודיים. אם תערער על השיטה, או אף תטען שעליה להתפתח, כי אז יכול והינך יהודי, ואף אדם הגון, אך אינך מקיים את מצוות היהדות.

גישה זאת להלכה דומה לגישת כל מערכת סגורה בעלת כללים משלה. לפני מספר שנים, גיליתי ווריאציה למשחק השחמט, בה הורחבו צדדי הלוח, ומותר היה לכלים שונים (כמו המלכה והרץ) לבצע פניות של תשעים מעלות באותו מהלך, בתוך אותם חלקים מורחבים של הלוח. זה היה משחק מרתק. יכול ויש מי שאף יטען שהוא מלהיב ומאתגר יותר מהמשחק המקורי. אך כולם יסכימו שמי שמשחק לפי אותם כללים אינו משחק שחמט, אלא משחק משחק אחר.

אם אמנם כך יש לראות את ההלכה (וכך בדרך כלל אכן רואים אותה), כי אז או שמקבלים את הדרך אשר נקבעה על-ידי החכמים, או שאין מנהלים חיים יהודיים. אין דרך ביניים. ואם כך יש לראות את ההלכה, כי אז לא נותר כל ספק באשר לגורלה של אותה מועמדת לגיור. לא היה באפשרותה להתגייר, כי מימים ימימה פרשו חז"ל את התורה שבכתב ואת התורה-שבעל-פה כקובעות שגיור מחייב טבילה במקוה המכילה 40 סאה (כ-600 ליטר) מים. אכן, המצדדים בגישה זו להלכה יאמרו בכנות לאותה אישה שהסרוב לגיירה איננו פוגע בה כלל. על-פי גישת היהדות, אלהים אוהב את חסידי האומות במידה שווה, ובכך שהיא נשארת נכריה - לאור נכותה - עליה לקיים פחות מצוות על-מנת לחיות חיי יושר. מכל מקום, הכלל ההלכתי ברור. ללא טבילה, אין גיור, גם אם הטבילה נמנעת מסיבות רפואיות. הרי על-פי ההגיון של השיטה: אם אדם המצֻווה לעשות דבר מה, אינו מסוגל לעשותו בשל סכנה בריאותית, כי אז פטור הוא מלקיימו (לדוגמא: רשאי אדם לאכול ביום הכפורים אם הצום מסכן את בריאותו). אך נכריה איננה מצווה להתגייר, ואין אנו מחוייבים לגיירה. הנכרי אך מצווה לקיים את שבע מצוות בני נח. מאחר והגיור איננו חובה, לא ניתן לוותר על הטבילה כמרכיב הכרחי של תהליך הגיור.

לבו ודעתו של חברי - כיהודי וכרב - בצדק לא נחו מגישה זו למצוקתה של האישה. כל מי שאליו פנה חברי, סמך על הכללים הקיימים, אשר בוודאי לא צפו מקרה כה מיוחד ויוצא דופן, כדי לשלול מהאישה הזאת כל אפשרות להצטרף לכלל ישראל ולמלא את משאלת לבה. אך חסרו בכל אלה המשמעות הרוחנית העומדת בבסיס הטרנספורמציה התודעתית והאמונתית שבהמרת דת, אשר הכללים נועדו לשרת מלכתחילה. הכללים ההלכתיים נתפשו כאדונים במקום כמשרתים. ובמקרה זה, היה קרבן אמיתי. ליתר דיוק, היו כאן שני קרבנות - המועמדת לגיור, האמיתית והאמיצה, והקהילה היהודית שהייתה מאבדת את העושר וההשראה הרוחניים שהביאה אישה זו עמה. בוודאי היה זה מחיר כבד מדי לשם שמירה על אופיים המוחלט (והאינו סובל כל חריגה) של הכללים המקובלים, מקודשים ככל שיהיו בעיני המסורת.

האמת היא שדעתי לא הייתה נחוצה לפתירת הבעיה. חברי כבר שרטט דרך מקורית לגיור המועמדת, ללא התעלמות מעצמת הסמליות הגלומה בכללים המחוייבים. המרכיבים של תכנית שנונה ומחושבת זו היו כדלהלן:

(1) לא היה מקובל (על דעת הרב ועל דעת המועמדת כאחד) להסתפק בהכרזה בעלמא על היות האישה יהודיה, ללא כל טקס דתי שיתן ביטוי למשמעות העמוקה של ארוע זה בחיי המועמדת והקהילה היהודית.
(2) המימד הטכסי חייב לבוא מתוך המסורת היהודית עצמה, ולא יומצא לשם המקרה הזה בלבד. רק כך יהיה הטכס בעל משמעות ובעל מימד של קדושה.
(3) סמליות הטבילה במקוה (שלא הייתה אפשרית במקרה זה) הייתה לעולם קשורה ברעיונות של טהרה (כח המים לנקות) ושל לידה מחדש (היציאה ממי השפיר בהם חיינו טרם לידתנו). במקרה של גיור, הטכס ממחיש את הרגשת העמקת האמונה של המתגייר, והיציאה לחיים חדשים. וכן, עצם ההשתתפות בטכס, על כל משמעויותיו, מבטא את המחויבות לברית, לדרך חיים הנותנת לדרישות ולציוויי המסורת להגביל את האוטונומיה של הפרט.
(4) קיים במסורת ההלכתית, טכס של טהרה והתחדשות אשר אמנם מעולם לא הותר לצרכי גיור, אך אשר שימש לשם חזרה לחיי הקהילה לאחר שמצבים שונים של טומאה הביאו לניתוק מהקהילה. הוא היה כרוך בשימוש במים, אך לא היה בו צורך בטבילה, אלא בערוי כ-12.5 ליטר (תשעה קבים בלשון התלמוד) מים מעל גופו של עובר הטכס.

כוונתו של חברי הייתה להשתמש בטכס חלופי זה - מתוך ידיעה ברורה שהכללים ההלכתיים מעולם לא התירו את שימושו לשם גיור. על-אף שלפי הפרוש ההלכתי המקובל, המסקנה תהיה שאישה זאת לא הצליחה להתגייר באמצעות טכס ייחודי זה, הוא סבר כי בשיטה המוצעת, מצאנו את הדרך הנכונה בה יש לנקוט במקרה יוצא דופן זה. הרי הפרוצדורה המקובלת לא הייתה אף היא מצליחה לגייר את האישה, מאחר והיא הייתה מצליחה רק להביא למותה. כל שביקש חברי ממני היה לתמוך בתכנית, ולהשתתף בבית דין לו לא היה כל תקדים בהסטוריה הארוכה של המסורת היהודית, אם כי, במובן מסוים, זו הייתה כל מטרתה של המסורת, דהיינו כיבוד המסע הרוחני של המבקש התמים, קבלת גרי צדק לחיק הברית, וכל אלה בדרך המשקפת את מחוייבותו של הגר לדרך חיים יהודית.

לכבוד היה לי להשתתף בטכס זה וליטול חלק בגיור יוצא הדופן של אישה מיוחדת זו. לבקשת חברי, נסחתי תעודת גרות כמקובל, בתוספת השורות הבאות:

ומכיון שיוצרה גזר עליה שאם תטבול, יגיעו מים עד נפש, רחמנא לצלן, היא הגשימה את תשוקתה האדירה להיברא בריאה חדשה לפניו יתברך וקיבלה על גופה תשעה קבים של מים בקדושה ובטהרה, בפנינו ועל דעתנו. ובכך, ובכח סמכותנו, אנחנו קוראים עליה "ככם כגר יהיה לפני ה'"...

חשבנו במדויק את אורך הזמן במשכו תצטרך לשבת הגיורת תחת צינור מים, ואשתו של חברי (לשם שמירה על צניעות) ליוותה אותה כשקבלה את ערוי מים אלה על גופה הערום. היה זה, בעבורה, טכס בעל עוצמה ורווי משמעות רוחנית של טרנספורמציה, כפי שהיה זה גם בעבורנו המקשיבים מבחוץ. היות והתהליך ארך זמן רב יותר מאשר טבילה בבת אחת במקוה, יכולנו ללוות טכס רב משמעות זה בשירת ניגונים.

אם מישהו ישאל את רשויות הרבנות הראשית - או כמעט כל בית דין אורתודוקסי בארה"ב - באם הגיור היה אפקטיבי, השאלה הייתה נדחית כלאחר יד. הרי לפי הגישה האורתודוקסית להלכה, מייצגים הכללים את רצון האל בהגדרה, והכלל בדבר טבילה בארבעים סאה מים לא כובד. ובכל זאת, מה שאירע כאן - ומה שהובע בטקסט המותאם של תעודת הגרות - הוא שפעלנו מתוך אמונה שלמה שלא יתכן שרצונו של הבורא במקרה זה הוא שאישה הזו, אשר התאהבה ביהדות ובאלוהי ישראל, חייבת להשאר מחוץ לברית בשל מצב פיזי שאיננו בשליטתה.

חשוב לציין שלא היה מקובל עלינו הרעיון שמספיק שאדם יצהיר על רצונו להיות יהודי. מחוייבות להלכה משמעה מחוייבות לדין ולתהליך. חייבים להיות - כפי שאכן היו במקרה זה - לימוד מעמיק, מחוייבות לאורח חיים יהודי, ושותפות לעברו ולגורלו של העם היהודי. מחוייבות להלכה כרוכה גם במחוייבות למסורת. כך, ב- 99.9% מהגיורים "הפשוטים", אמנם יש לפעול על-פי הכללים ההלכתיים המקובלים. אך יש בהבנה זו של ההלכה, כפי שהדגמנוה, מימד שונה באופן מובהק, וסבורני שהוא משקף את מה שאני רואה כתפישה המסורתית.

תפישה הלכתית זו רואה בהלכה מרכיב משמעותי מדי בחיינו כיהודים כדי להחשב למערכת כללים המנותקת מתפישתנו התיאולוגית אודות ה' ורצונו. גישה זו מתייחסת ברצינות לרעיון שיש אלהים, ושקיים רצון אלהי המתייחס לנו ולעולם כולו, והוא המצדיק את קבלת עול ההלכה מלכתחילה, והתומך בה. מקבלים אנו את המשמעת ההלכתית רק בגלל שאנו מאמינים שהיא מבטאת בצורה הטובה ביותר את רצון האל בעבורנו. וזה מחייב כי ניתן את דעתנו לא רק לתפישותנו ואמונותנו, אלא גם לחכמה הצבורה במסורת בעלת אלפי שנים, הטומנת בחובה לא רק הלכה (חוקים) אלא גם אגדה (הנראטיבים היהדיים המבטאים את מה שלמדנו אודות המוסר והצדק שה' מבקש). רצון האל איננו נגלה בפנינו באופן ישיר. אילו כך היה, היה הדבר מאוד מקל (אם כי פחות מענין). קיומו של רצון האל הוא ענין שבאמונה. האמת תאמר, הוא ענין של אמונה יהודית. אך עלינו להאזין על-מנת לשמעו, ועלינו לחפשו יחד, ואלה עלולים לדרוש מאתנו יותר מאשר הליכה בתלם הכללים המקובלים. אלה עשוים לדרוש שכלול ופיתוח הכללים כדי ליצור התאמה מושלמת יותר בין הדרך בה אנו חיים לבין הדרך בה מאמינים אנו שאלהים מבקש שנחיה.

בידינו מסורת יהודית ארוכה ואצילה - הבאה לידי ביטוי בדברי הנביאים, בביטויים תלמודיים רבים, ובדרך בה מנהלים אנו את חיינו כיהודים מאמינים בעולם המודרני - לפיה אין לגרום לאדם לסבול בשל חטאי הזולת, או בעטיין של נסיבות שאינן בשליטתו. כידוע, הנביא יחזקאל הביע הבנה זו של רצון האל, ובאלפיים וחמש מאות השנים שחלפו מאז, הפכה היא לחלק אינטגרלי של ההגות והתיאולוגיה היהודית.

מה עלינו לעשות כאשר נראה כי המסורת ההלכתית מתנגשת עם עקרון זה? מה עלינו לעשות כאשר העולם המודרני - והעולם היהודי בכלל זה - מכיר בנשים ובגברים כשווי זכויות וכבעלי אותן שאיפות, אך הכללים ההלכתיים מאפשרים אך תפקיד משני לנשים בבית הכנסת, או מעניקים להן מעמד נחות בדיני נישואין וגירושין? מה עלינו לעשות מקום שכלל הלכתי מושרש מורה כי כאשר איש ואישה עוברים עבירה בתחום ההתנהגות המינית, כמו ניאוף, כל ילד שיוולד להם (ללא עוול בכפו) יפסל לנישואין בתוך הקהילה היהודית בהיותו ממזר? התשובה האורתודוקסית תשיב כי עלינו לעשות כל מאמץ להקטין את אי-השוויון עד כמה שאפשר, אך אין כל דרך לשנות את מה שעלינו לקבל כרצון האל, כי ההלכה היא רצון האל בהגדרה. אך הגישה של התנועה המסורתית תרמה לחיי ההלכה נקודת מבט אחרת, אשר אינה מחוייבת פחות לחשיבותה של ההלכה. היא מחייבת שנשאל את עצמנו האם המסורת שלנו בכוליותה, וכל אשר למדנו אודות אמונתנו בה' , מאפשרים לנו להאמין שאלוהים רוצה בהוקעת הממזר, שאלוהים רוצה שנשים מלומדות ומחוייבות תפסלנה למנהיגות דתית, או שה' רוצה שנאמר לאותה מועמדת לגיור, "אנו מצטערים, אך הכללים אינם מאפשרים לך להתגייר בלי לסכן את נפשך, ועליך להשאר חסיד האומות"?

על-פי גישתנו, על-מנת שחיינו הרוחניים יהיו רוחניים באמת, עליהם להבחן לא רק על-ידי התאמתם לכללים. חיים אלה, והכללים המסדירים אותם, חייבים גם לעמוד במבחן נסיוננו המשותף כעם, העובדות אשר נתגלו מאז קביעת אותם כללים, הידע המדעי וההגות, והשכלול הגובר והולך של מחויבותינו האתית. כאשר הכללים המסדירים את חיינו הרוחניים אינם עומדים באחד המבחנים, ההלכה חשובה מדי כדי שנמשיך לחיות על-פיה תוך השארותה כמו שהיא. כמו אותה מועמדת לגיור, גם ההלכה זכאית שנקרב אותה לרצון האל.

אמת ונכון שחברי ואנכי (וחבר שלישי בבית הדין) פעלנו על-דעת עצמנו בבואנו לגייר את האישה הזאת. אך על-אף שהגישה ההלכתית הבאה לידי ביטוי במה שעשינו באותו היום טרם זכתה לתמיכה הרחבה לה עתידה היא לזכות, סבורני כי היא משקפת את הגישה המסורתית להלכה. אם את זה נבין, נבין גם את כל אשר עשינו כתנועה על-מנת לשתף נשים בתפקידי מנהיגות, לנקוט צעדים (עדיין לא מושלמים) לפתור את אי-השוויון בדיני גירושין המייצרים עגונות ושאינם מכבדים נשים (דרך שימוש חדשני במוסד העתיק של הפקעת הקדושין), ולפתור את מעמדם של ממזרים.

לבסוף, נקודה חשובה. אין אנו מתייחסים בחוסר כבוד לגישות אחרות להלכה, והגישה של הממסד האורתודוקסי בכלל זה. המחלוקת איננה מבטאת חוסר כבוד. כך מיסודות הפלורליזם בו אנו דוגלים. אך אנו עומדים על כך שאין במחלוקת בינינו לבין הגישה האורתודוקסית כדי להצדיק את האמירות התכופות לפיהן היא מעידה על כך כי אין אנו מעוניינים בהלכה, וכי אין אנו כנים באומרינו שאנו מחוייבים לה. יש יותר מדרך אחת להיות יהודי, ויש גם יותר מדרך אחת להיות יהודי הלכתי. על-מנת שזה יובן הצעד הראשון ההכרחי הוא שנבין זאת בעצמנו.