קבורה ואבלות

עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר:
הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵירָה;
דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.
מֵאַיִן בָּאתָ - מִטִּפָּה סְרוּחָה,
וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ - לִמְקוֹם עָפָר, רִמָּה וְתוֹלֵעָה,
וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן - לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
(פרקי אבות, פרק ג', משנה א')

רקע
התורה עוסקת רבות בנושא הקבורה, במיוחד בארץ ישראל, ומחייבת לשמור על כבוד המת. המסורת היהודית רואה בקבורת המת ובמנהגי האבלות מעשים בעלי ערך אישי וחברתי רב מעבר להיותם, צורך אנושי בסיסי. לקיחת חלק במנהגי לוויה ובקבורה נחשב ביהדות למצווה , לחסד של אמת, ולחובה החלה לא רק על בני משפחתו של הנפטר אלא על הקהילה כולה: "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה" (קהלת ז', 2). בימי קדם, כל אדם נדרש לעצור ממלאכה ולטפל במת שנקלע לעיר. על בסיס זה נוסדו במרבית קהילות ישראל 'חברות קדישא' (חברות קדושות), אשר פעלו כגוף התנדבותי בעל מעמד קהילתי חשוב. במדינת ישראל הוכרו והוגדרו חברות הקדישא בחוק כגוף ציבורי מקצועי לענייני קבורה המשרת את מרבית אוכלוסיית ישראל ומעסיק עובדים ומתנדבים.

רבים ממנהגי הקבורה המקובלים כיום, מקורם במקרא. אבות האומה ובראשם אברהם אבינו רכשו חלקת קבר לקבורה באדמה. גם מנהג איסור הלנת המת נקבע באותם הימים, מסיבות הלכתיות, פסיכולוגיות ופיסיולוגיות. בתקופת המשנה והתלמוד התקבעו מנהגים נוספים כגון המנהג לקבור יהודים בתכריכים. בתקופת התלמוד היה מקובל בתום שנה מיום הקבורה לערוך טקס 'ליקוט עצמות' מתוך מערות הקבורה, בו הועברו לגְלוּסְקְמָה-תיבת עצמות.

גם מנהגי האבלות מקורם במקרא: "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כ"ג, 2). מנהגי בכי הספד התקבעו כבר אז. כך גם מנהג השבעה: "וַיִּסְפְּדוּ-שָׁם, מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד; וַיַּעַשׂ (יעקב) לְאָבִיו אֵבֶל, שִׁבְעַת יָמִים" (בראשית נ', 10). התורה מתארת מנהגי אבלות נוספים המקובלים גם בימינו ובהם: קריעת הבגדים, חליצת הנעליים, הימנעות מרחצה, הטלת עפר על הראש, וישיבה על הארץ.. מנהגים אחרים שהיו מקובלים באותם הימים, כגון גזיזת שיער הראש, התגודדות, שריטת הגוף ופציעתו נאסרו בסופו של דבר בתורה ולא נתקבלו בחברה היהודית.

היבטים משפטיים
נושא הקבורה בישראל מוגדר בחוק מטעמים בריאותיים, אנושיים והלכתיים. החוק לשירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א , 1971, קובע כי השר לענייני דתות, בהתייעצות עם גורמים נוספים, יקבע כללים למתן שירותים הקשורים בלוויה, בקבורה ובמשפחות אבלות, ויפקח על ביצועם. עפ"י חוק זה נקבר כל אזרח בישראל בהתאם להשתייכותו הדתית.
בשנת 1996 נחקק חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית, התשנ"ו, 1996, המאפשר לאזרחי ישראל לבחור בין קבורה 'כדת משה וישראל', באמצעות חברות הקדישא, ובין טקס פרטי, באמצעות תאגידי קבורה פרטיים ובהן התנועה המסורתית בישראל. החוק מחייב להקצות חלקות קבורה ב - 21 מקומות ברחבי הארץ בהן יתאפשרו טקסי קבורה פרטיים.

מנהגי קבורה: מונחי יסוד

קדיש
תפילת הקדיש היא תפילה בשפה הארמית הנאמרת על-ידי אבלים לאחר פטירת קרוביהם. בדרך כלל נאמר הקדיש על ידי בן משפחה מן הדרגה הקרובה ביותר, בעל קרבת דם, כגון הורים, בעל/אשה, אחים/אחיות, בנים/בנות. הקדיש נאמר בטקס הלוויה והקבורה ולאחר מכן בהזדמנויות שונות בהן מתפלל האבל. הקדיש נאמר רק בנוכחות 'מניין'. מנהג אמירת הקדיש הוא גלגולו של נוהג מתקופת התלמוד שהתגבש לכדי תפילה בימי הביניים, בעקבות רדיפות היהודים שם.
בזמן אמירת הקדיש, הופך האבל לחזן, ושאר הנוכחים מקשיבים לתפילתו, ועונים 'אמן' לאחר כל פסקה. בשל חשיבות תפילת הקדיש, נוהגים בחלק מקהילות ישראל (בעיקר בקהילות אשכנז) כי כל הציבור עומד בזמן שמיעתה. בקהילות אחרות, עומד רק האומר. בדרך כלל נאמר הקדיש במנגינת תפילה מקובלת. מילות הקדיש עוסקות בהלל ושבח לאל, במלכותו על העולם, ובבקשה לזכות בשלום ובחיים טובים. זו אינה תפילה לעילוי נשמת הנפטר, אלא הכרה מצד המתאבל במלכות האל למרות האובדן שפקד אותו. ישנם מספר סוגי קדיש המוכרים בתפילות ישראל:
קדיש יתום - קדיש הנאמר על ידי האבלים במהלך טקס הלוויה והקבורה, והוא ייאמר על-ידי האבלים במשך אחד עשר חודשים (באבלות על הורים) או במשך שלושים יום (באבלות על קרובים אחרים). הקדיש נאמר מספר פעמים בכל תפילה ותפילה, בימי-חול, בשבתות ובמועדים. כמו כן ייאמר קדיש בכל יום זיכרון שנתי לפטירת הקרובים.
קדיש דאתחדתא - קדיש ייחודי לשעת הקבורה, שמקורו בימי הביניים והוא נאמר על-ידי האבלים רק על-יד הקבר. קדיש זה מאזכר, נוסף לשבח לאל, גם את תחיית המתים ואת חיי העולם הבא .
קדיש דרבנן - קדיש הנאמר על-ידי האבל כמה פעמים במהלך חלק מתפילות ישראל. הקדיש משובץ במקומות בהם הובאו בתפילה קטעים מן התלמוד, והוא מכיל תוספות העוסקות בחכמי ישראל.
קדיש שלם וחצי קדיש - קדיש הנאמר בבית הכנסת על מנת להפסיק בין קטעי תפילה שונים. קדיש זה עשוי להטעות בשל הדמיון המילולי בינו לבין קדיש יתום, אולם מדובר בקדיש שאין לו כל קשר למוות ולאבלות, והוא נאמר על ידי החזן ולא על ידי האבלים.

מסע הלוויה
בדרך-כלל אוספת החברה המבצעת את שירותי הקבורה את המת מבית החולים או מביתו ומביאה אותו, ברכב מיוחד, אל מסע ההלוויה. יש הנוהגים, להתחיל את מסע הלוויה בבית הנפטר או במקום אחר שהיה משמעותי עבורו, שם מתכנסים המלווים לראשונה. בחלק מן העדות נהוג לשבור כלי חרס בעת היציאה מן הבית, כסמל לכך שהחיים הם שבירים ובני אדם הם "כחרס הנשבר".

בית הלוויות
בית הלוויות, בית ההספד או אוהל התפילה הוא המקום בו מתכנסים המלווים לדבר בשבחו של הנפטר ולהתחיל את מסע הלוויה. נשיאת "מיטת" המת (או הארון, במקרה של לוויה צבאית) נחשבת כמתן כבוד למת, ורבים רוצים להשתתף בעצמם בנשיאה. לעתים מתחלפים האנשים הנושאים את המיטה כל כמה רגעים על מנת לאפשר לרבים ככל האפשר לחלוק כבוד אחרון למת.

טקס הקריעה
טקס הקריעה הוא מנהג מסורתי על-פיו קורעים האבלים קרע בבגדם, כסמל לקרע או לחלל שנוצר בנפשם עקב אובדן יקירם. מקור המנהג במקרא: "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו, וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו; וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ, יָמִים רַבִּים" (בראשית, ל"ז, 34). בתקופת התלמוד נהגו אבלים לקרוע קריעה בבגדם בעצמם, ברגע שראו או שמעו את דבר הפטירה. היום נוהגות מרבית העדות לבצע את הקריעה בבית הלוויות. הקרע נעשה בבגד העליון (חולצה) מעל החזה. באבלות על הורים נעשה הקרע בצד השמאלי (מקום הלב), ובאבלות על שאר קרובי הדם (בעל/אישה, בנים ובנות, אחים ואחיות) - בצד הימני. הקרע צריך להיות משמעותי, כשמונה סנטימטרים וחצי , והוא נעשה בסכין ולא במספריים. בדרך-כלל יקרע איש החברה המבצעת את הטקס רק את תחילת הקרע, והאבל יגדילו על-ידי משיכת דש הבגד הקרוע מלמעלה למטה. האבל יעמוד על רגליו בזמן הקריעה, ולאחריה יברך: "בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, דַּיַּן הָאֱמֶת".אם הפטירה אירעה בחג, והשבעה נדחתה לאחרי החג, נוהגים לדחות גם את הקריעה למועד זה. עם זאת, יש הנוהגים לקרוע על הורים אפילו בחול המועד. נוהגים כי החולצה הקרועה לא מוחלפת ונשארת על גוף האבלים במשך כל ימי השבעה. אין לתופר את הקרע אלא לאחר שבעת ימי האבלות, ועליו להיראות לעין כסמל על האבלות. בתום האבל, יש הנוהגים לתפור את החולצה הקרועה ולהחזירה לשימוש (באבלות על הורים, לא נהוג לתקן את הקרע) ויש הנוהגים להשליכה. לאחר הקריעה מוציאים את מיטת המת אל החלל המרכזי של בית הלוויות ומניחים אותה על גבי אבן המיועדת לכך.

עזיבת מקום הקבורה
עם סיומו של טקס הקבורה נוהגים המשתתפים לגשת לרגע אל הקבר ולהניח עליו אבן או עשב מאדמה קרובה. בעת הנחת האבן או העשב נוהגים לומר: "זָכוֹר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ" (תהלים ק"ג, 41). מנהג הנחת האבן חוזר לא רק בעת הקבורה עצמה, אלא בכל עת שפוקדים את קברי ישראל, והקבר המלא באבנים מסמל את הכבוד שרוחשים למת. בטרם עוזבים המלווים את המקום, הם מנחמים את האבלים: הקהל מסתדר בשתי שורות, והאבלים חולצים את נעליהם ועוברים בין השורות. בזמן המעבר, מנחמים אותם הנוכחים באמירה: "הַמָּקוֹם יְנַחֵם אֶתְכֶם בְּתוֹךְ שְׁאָר אֲבֵלֵי צִיוֹן וִירוּשָׁלָיִם" (ירמיהו ל"א, 11 - נוסח אשכנז), או "מִן הַשָּׁמַיִם תְּנוּחֲמוּ" (נוסח קהילות המזרח).

היציאה מבית הקברות
ביציאה מבית הקברות נוהגים לעצור בברזים המוצבים בכניסה וביציאה וליטול ידיים. הנטילה היא סמל להשתחררות מן העיסוק במוות ומהטומאה המתלווה אליו. יש האומרים בעת הנטילה פסוק מנבואת הנחמה של הנביא ישעיהו: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲדֹנָי אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים, וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי אֲדֹנָי דִּבֵּר" (ישעיהו, כ"ה, 8). ביציאה מבית הלוויות נוהגים בעדות מסוימות לשבור כלי חרס כסמל לשבריריות החיים ולהשליך מטבעות כאות להיפרדות מעולם החומר.

קבורת המת
כאשר מגיעה תהלוכת הלוויה מבית הלוויות אל הקבר, מסתדרים האנשים מסביב לקבר הפתוח. יש הנוהגים להקיף את הנפטר שבע פעמים לפני ירידת הגוף לתוך הקבר תוך אמירת פסוקים. לפי מנהג ארץ ישראל, תיקבר הגופה לבדה, בלא אביזרים וחפצים ואף ללא טלית. בעת הורדת הגוף נוהגים לומר: "יָבוֹא בְּשָּׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ" (לנפטר גבר) או: "תָּבוֹא בְּשָּׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבָהֹּ " (לנפטרת אשה). לאחר הכנסת הגוף אל הקבר מתרחשת סתימת הגולל. הקברן מכסה את הקבר במעט עפר ואומר:
"וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ" [שלוש פעמים]. הנוכחים מוזמנים על פי רוב להשתתף בכיסוי הקבר בעפר. מעשה זה נחשב כבוד למת, ולכן נהוג כי כל אחד מן הנוכחים במעגל הקרוב לקבר לוקח לידיו את המעדר. את המעדר אין מעבירים מיד ליד אלא מניחים אותו על הקרקע בין אדם לאדם. בתום כיסוי הקבר תיקבע עליו לוחית הנושאת את שם הנפטר. לאחר שנטמן המת וכוסה הקבר נוהגים לומר פסוקים ומזמורים שונים, לפי מנהג המקום. בדרך כלל נאמרת תפילת צידוק הדין או מזמור ט"ז בתהלים.

תפילת צידוק הדין
לאחר הקבורה נהוג לומר תפילת צידוק הדין. תפילה זו מקורה בתקופת התלמוד, והיא מדגישה את אפסות האדם מול גדלות האל. בעת קריאתה מקבלים עליהם האבלים את דין המוות שנגזר משמיים. בימי השמחה (שנזכרו לעיל) בהם לא נוהגים להספיד אין אומרים את תפילת צידוק הדין. תפילת צידוק הדין מבוססת על פסוקים מדברים, ל"ב, 4; שמואל א', ב', 6; תהלים קי"ט, קל"ז; וירמיה, ל"ב, 19).

מנהגי אבלות: מושגי יסוד
זמן האבלות במסורת היהודית נמשך שנה ומחולק לארבע תקופות.בכל תקופה נוהגים מנהגי אבלות שונים. התקופה הראשונה היא תקופת האנינות, פרק הזמן שבין הפטירה לבין הקבורה. לאחר הקבורה מתחילה תקופת השבעה - שלושה ימי בכי וארבעה ימי אבל. השבעה היא גם חלק מ 'השלושים', החודש הראשון לאובדן, שהוא גם חודש האבל הראשון בשנת האבל.
בתום שנת האבל נהוג לציין יום זיכרון פעם בשנה, בתאריך העברי של יום יום הפטירה.
מנהגי האבלות משתנים מתקופת אבלות אחת לשנייה. ככל שמתרחקים ממועד הפטירה כך הולכים מנהגי האבלות ופוחתים. תפקידם של המנהגים לסייע לאבלים למצוא איזון בין הרצון והצורך להתאבל, לבין הצורך להתמודד עם הכאב ולשוב לחיים, צורך שהמסורת היהודית מייחסת לו חשיבות יתרה. מנהגי האבלות מציעים כיצד לנהוג בשעה של אובדן, בשעה של כאב ושל חוסר אונים.

המסורת היהודית מבחינה גם בין אבלות על קרובים מדרגות שונות. האבל על אב ואם הינו האבל הממושך ביותר ואורך שנה שלמה, בעוד האבל על קרובים אחרים אורך רק שלושים יום. המסורת מניחה כי מותם של הורים הוא בדרך-כלל מוות טבעי, בשיבה טובה, ולכן יש לעודד את האדם להתאבל על לכתם. לעומת זאת, מות קרובים אחרים (אחים, בנים ובני זוג) בא בהפתעה, ולכן טבעי יותר להתאבל עליהם לאורך זמן. במקרים כאלה בחרה היהדות לעודד את האבלים להתאושש ולהמשיך בשגרת חייהם מהר ככל האפשר. על תינוק שנפטר בטרם מלאו לו שלושים יום אין חובה הלכתית להתאבל. עם זאת, רבים מקבלים עצמם מנהגי אבלות גם לגבי תינוקות.

שבעה
"וַיַּעַל יוֹסֵף, לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו... וַיָּבֹאוּ עַד-גֹּרֶן הָאָטָד, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וַיִּסְפְּדוּ-שָׁם, מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד; וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל, שִׁבְעַת יָמִים." (בראשית, נ'. 7 - 10) בתום הקבורה מתכנסים האבלים בבית בו ישהו במהלך השבעה (על פי רוב, בית הנפטר). ימי האבל הראשונים נמשכים כשבוע ימים, כאבלו של יוסף על יעקב אבינו . המספר שבע הוא מספר בעל משמעות סמלית עתיקת יומין ביהדות: שבעה ימי בריאה, שבעת ימי השבוע, שבעת ימי שמחת החתונה , ברית המילה נערכת ביום השמיני, לאחר שבעה. גם החגים המשמעותיים (סוכות ופסח) נחגגים שבעה ימים, ולכן זה גם מספר הימים בהם יש לציין את האבל, כמאמר הנביא עמוס: "וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל, וְכָל־שִׁירֵיכֶם לְקִינָה, וְהַעֲלֵיתִי עַל־כָּל־מָתְנַיִם שָׂק, וְעַל־כָּל־רֹאשׁ קָרְחָה; וְשַׂמְתִּיהָ כְּאֵבֶל יָחִיד, וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר" (עמוס, ח', 10). מנהג השבעה ביהדות מבוסס על ההנחה כי אל לאבלים להישאר לבד עם אבלם אלא לשהות בחוג משפחתם וידידיהם. המסורת היהודית מניחה כי בתום שבוע, כאשר ייוותרו האבלים לבדם, יהיה להם קל יותר להתמודד עם האובדן. את שבעת ימי האבל מתחילים לספור מן הקבורה. על פי המנהג העברי, מונים את הימים משקיעת השמש ועד שקיעת השמש ביום המחרת, על כן אם נותרו דקות ספורות של אור יום לאחר טקס הקבורה - ייחשב יום הלוויה כיום הראשון של השבעה. השבעה מסתיימת בבוקר היום השביעי שלאחר הקבורה. במסורת היהודית חל איסור מלאכה ויציאה מן הבית במהלך ימי השבעה.איסורים נוספים החלים על האבלים בתקופה זו כוללים איסור רחיצת הגוף, איסור החלפת הבגדים וכיבוסם, הימנעות מתספורת מגילוח ומסיכה (איפור וקרמים), הימנעות מנעילת נעליי מעור ואיסור תשמיש המיטה (קיום יחסי אישות. יש הנוהגים גם שלא לאכול בשר ולשתות יין מאחר ומאכלים אלה מסמלים חגיגיות ושמחה. נוסף לכך, מקובל כי אבלים אינם לומדים או קוראים בתורה במהלך ימי האבל מאחר והתורה משמחת את הלב, אינם שואלים בשלום חבריהם ומקפידים לשבת על מושבים נמוכים או על הארץ.

סעודת הבראה
עם השיבה מטקס הקבורה בבית הקברות תערך סעודת הבראה. בסעודה זו נוהגים לאכול מאכלים עגולים כגון ביצים, עדשים וכעכים מלוחים כסמל למעגל החיים, מעגל שמוות ולידה משמשים בו בערבוביא. כמו כן, יש הנוהגים לערוך מספר שינויים בברכת המזון במהלך השבעה.

תפילה ולימוד בבית האבל
כדי לאפשר לאבלים לומר קדיש במניין, נהוג לארגן תפילות בבית בו יושבים שבעה. נוסח התפילה בבית אבל אינו שונה כמעט מנוסח רגיל של תפילה, למעט הוספת 'קדיש יתום' ומזמור מ"ט או ט"ז מספר תהילים וכן, השמטת תפילות 'תחנון', 'למנצח' ונשיאת כפיים ושינויים קלים בברכת המזון. כמו כן, נהוג לוותר על מנגינות שמחות לטובת נימה שקטה ועניינית לתפילה.
הזמן שבין תפילת מנחה לתפילת ערבית מוקדש בחלק מבתי האבלים ללימוד לעילוי נשמת הנפטר. על פי רוב מקובל ללמוד משניות בסמגרת זו בשל הדמיון הלשוני בין המלים משנה ונשמה. המשניות הנבחרות הן בדרך-כלל משניות המתחילות באותיות היוצרות את שמו הפרטי של הנפטר, משניות העוסקות בחיים ומוות וכן משניות ד'-ז' במסכת מקוואות פרק ז', היוצרות בראשיהן את המילה 'נשמה'.

עליה לקבר
בתום שבעת ימי האבל נוהגת המשפחה לעלות לקבר הנפטר. באותו היום "יושבים "האבל זמן קצר בלבד. אז יאמרו להם המנחמים "קוּמוּ מֵאֶבְלֶכֶם'. אין חובה לעלות לקבר דווקא בבוקר, ואפשר לעשות זאת במשך היום. מותר להתקלח ולהחליף את בגדי האבלות עוד לפני העלייה לקבר. בבית הקברות נוהגים לערוך טקס קצר בו נאמרים מזמורי תהילים (על פי רוב מזמורים ל"ג, ט"ז, י"ז, ע"ב, צ"א, ק"ד, ק"ל), תפילת אשכבה ואוסף פסוקים ממזמור קי"ט בתהלים המתחילים באותיות היוצרות את שמו הפרטי של הנפטר, וכן את המילה 'נשמה'. לסיום אומרים 'קדיש יתום' (מותנה בקיום מניין) ותפילת 'אל מלא רחמים'.

אבלות בשבת ובחג
יום ההשבת אינו מפסיק את השבעה, אולם בשבת עצמה אין מתאבלים. מנהגי אבלות שבתוך הבית, כגון הימנעות מיחסי אישות, נמשכים גם בתוך השבת. נהוג כי אבלים ההולכים לבית הכנסת ביום ששי בערב בימי השבעה אינם מגיעים לתחילת התפילה אלא מצטרפים אליה רק לאחר שירת לכה דודי. לפני כניסתם לבית הכנסת מודיע אחד מן המתפללים על בואם ומורה לקהל: "נִיחוּם אֲבֵלִים" או "צְאוּ לִקְרַאת הָאֲבֵלִים". בדרכם של האבלים אל מקומותיהם בבית הכנסת ינחמו אותם המתפללים. בניגוד לשבת, בחגים וימים טובים מפסיקים את השבעה או דוחים אותה לאחריהם. אם הקבורה נערכה לפני אחד משלושת הרגלים (סוכות, פסח או שבועות) או לפני ראש השנה ויום הכיפורים - מפסיקים חגים אלו את השבעה או מבטלים אותה כליל. לעומת זאת, אם חלה הקבורה במהלך חול המועד תדחה השבעה עד לסוף החג. החל ממוצאי החג נוהגים מנהגי אבלות שבעה ימים. חג הפורים אינו דוחה את השבעה, אולם כן מחליפים לכבודו בגדים ויוצאים בו מן הבית.

"שלושים"
חלק ממנהגי האבלות ממשיכים לתוך השלושים, וחלק מהם נפסקים בתום השבעה. במהלך כל השלושים ימים נוהגים שלא להסתפר, לא להתגלח ולא ללבוש בגדים חדשים. נוהג גם שלא להשתתף בשמחות ובחתונות (יש המשתתפים בחופה ובטקסי ברית ופדיון, אך לא במסיבה), ולא ללכת למקומות בידור. יש הנוהגים שלא לשמוע מוסיקה, להאזין לרדיו ולצפות בטלוויזיה. במשך כל ימי השלושים ממשיכים האבלים לומר 'קדיש יתום' בעת התפילות. יש המדליקים במשך כל השלושים נרות נשמה. אם חל יום טוב (חג שיש בו איסורים כמו בשבת) בתוך השלושים, נפסקים מנהגי האבלות, בדומה לדין לגבי השבעה. בתום שלושים יום מן הקבורה עולה המשפחה לקבר הנפטר. העלייה לקבר כוללת על פי רוב גם את טקס חנוכת המצבה. בשלושים, כמו בשבעה, נהוג לערוך על הקבר טקס הכולל אמירת פסוקי תהלים, אמירת 'קדיש יתום' (במידה שיש מניין גברים), תפילת 'אל מלא רחמים' והספדים אישיים. בתום השלושים תמה תקופת האבל על מרבית קרובי המשפחה למעט אבל על הורים שנמשך שנה שלמה.

שנה (שנים-עשר חודש)
בתום השנה מיום הפטירה לפי לוח השנה העברי, עולים לקבר לעריכת טקס קצר. כאן מתחיל המנהג לעלות לקבר בכל 'יום שנה', להעלות את זכרו של הנפטר. בשנה מעוברת (שנה בה נמנים על פי הלוח העברי שלושה עשרה חודשים, ובהם אדר א' ואדר ב') מסתיימים מנהגי האבלות בתום שנים עשר חודשים, אולם העלייה לקבר נעשית על פי רוב רק לאחר שלושה עשר חודשים מן הפטירה והקבורה.

יום השנה וימי יזכור
בכל שנה מאז הפטירה, בתאריך העברי של יום הפטירה נוהגת משפחת הנפטר להעלות את זכר הנפטר ולעלות לקברו. נהוג להדליק נר נשמה לאורך אותה יממה ולקיים טקס קצר בחלקת הקבר. לאחר העלייה לקבר לומדים משניות (או מקורות אחרים) לעילוי נשמת הנפטר. יש הנוהגים לעלות לתורה בשבת שלפני העלייה לקבר או באחד הימים האחרים (שני וחמישי) בהם קוראים בתורה בבית הכנסת.
ימי יזכור נוספים הם יום הכיפורים, היום השביעי של חג הפסח, חג השבועות ושמחת תורה. בימים אלו נערך בבוקר בבית הכנסת,טקס הזכרת נשמות - יזכור - בין קריאת התורה לתפילת מוסף .

קבורה מסורתית
מדי שנה עולה מספר הפונים לתנועה המסורתית בבקשה לערוך טקסי קבורה ליקיריהם. עד לאחרונה, רק חברת קדישא של הרבנות הראשית לישראל הורשתה לקיים טקסי קבורה בארץ. הסדר זה מנע מרבנים מסורתיים לנהל את הטקס, ומנע מנשים לומר קדיש ליד הקבר. במאי 1992 עתרה התנועה המסורתית לבית המשפט העליון, וזה פסק כי יש לאפשר טקסי קבורה מסורתיים או רפורמיים כחוק. התנועה פועלת בשיתוף עם עמותת "מנוחה נכונה" - ארגון שאינו מזוהה עם שום זרם ומאפשר קבורה לא אורתודוקסית בבתי עלמין נפרדים. רבנים מסורתיים מציעים למשפחות טקס רגיש ומכובד. ישנן קהילות מסורתיות שהקימו ארגוני 'חברה קדישא' עצמאיים. ביישובים קטנים, שבהם הממסד האורתודוקסי אינו חזק דיו, רבנים מסורתיים מוזמנים לעתים קרובות לערוך טקסי קבורה עירוניים.

זכותון קבורה בישראל

בתי עלמין
בישראל קיימת קבורה ציבורית בבתי עלמין המופעלים על ידי חברות קבורה דתיות (חברות קדישא) וקבורה חילונית בבתי עלמין אזרחיים (ראו בהמשך). כמו כן קיימת אפשרות לקבורה פרטית בבתי עלמין של קיבוצים או מושבים המאפשרים זאת.
בישובים לא יהודיים קיימים בתי עלמין, אך הקבורה בהם נעשית, על פי רוב, על ידי המשפחות עצמן ולא על ידי חברת קבורה. לפיכך המידע המובא להלן בזכותון זה אינו מתייחס לזכויות הקבורה של תושבים ואזרחים שאינם יהודים.

לכל תושב ישראלי זכות להיקבר ללא כל תשלום במקום מגוריו בישראל, ואין זה משנה אם הוא נפטר בחו"ל או נפטר בישראל. קבורה חינם ניתנת בבתי עלמין פתוחים, בהם יש חלקות קבר פנויות (להבדיל מבתי עלמין סגורים, ראו להלן).

הוצאות יום הקבורה משולמות על-ידי המוסד לביטוח לאומי לחברות הקבורה, ונקראות דמי קבורה. דמי הקבורה נועדו לכסות את מלוא הוצאות יום הקבורה, הכוללות: טהרה ורחיצת המת, תכריכים פשוטים, כריית הקבר, בניית דפנות הקבר, כיסוי הקבר ושילוט, הובלת המת ועריכת טקס הלוויה.
הקמת מצבה אינה כלולה בדמי הקבורה, ועליה נדרשת המשפחה לשלם מכספהּ.

במקרים הבאים חברת קבורה רשאית על פי דין לגבות תשלום עבור קבורת נפטר:
1. קבורה בחלקה מוגדרת או חריגה: בכל בית עלמין מכריז המוסד לביטוח לאומי על מספר חלקות קבר מועט (עד 15% מכלל חלקות הקבר), המכונות חלקות "מוגדרות" או "חריגות". חלקות אלה מצויות בדרך כלל במרכז בית העלמין או באזורים שנחשבים מועדפים (בשל גישה נוחה, למשל). עבור קבורה בחלקות אלו רשאיות חברות הקדישא לגבות תשלום.
יש להדגיש כי לכל אדם יש זכות לקבל חלקה רגילה (שאינה חריגה) בבית עלמין בניהולה של אותה חברת קבורה ללא כל תשלום (לעתים מדובר באותו בית עלמין ולעתים בבית עלמין אחר באותו אזור, המנוהל על-ידי אותה חברת קבורה). על חברת הקדישא חלה חובה ליידע את הציבור על אפשרות בחירה זו.
2. קבורה בבית עלמין סגור: כאשר בית עלמין מתמלא ונותרות בו מספר מועט של חלקות קבר פנויות, רשאי המוסד לביטוח לאומי להכריז על בית העלמין כבית עלמין סגור. עבור קבורה בבית עלמין סגור רשאיות חברות הקדישא לגבות תשלום. אולם יש להדגיש כי לכל אדם זכות להיקבר חינם בבית עלמין אחר (פתוח) באותו האזור בניהולה של אותה חברה קדישא, ועל חברת הקדישא ליידע את הציבור על כך. רשימת בתי עלמין סגורים נמצאת באתר הרשות הארצית לשרותי דת. אם דורשים מכם תשלום עבור חלקת הקבר לנפטר, מומלץ לבקש מהחברה קדישא להסביר מהו מקור התוקף החוקי לדרישת התשלום ולהציג מסמכים מתאימים (מסמך הקובע כי חלקת הקבר חריגה או מוגדרת, מסמך עדכני המכריז על בית העלמין כסגור, וכדומה).

3. תושב ישראל שנפטר ומשפחתו מעוניינת לקברו שלא במקום מגוריו: תושב ישראלי זכאי לקבורה חינם בבית עלמין ששייך למקום מגוריו. במידה ולאחר מות הנפטר מבקשת משפחתו לקברו במקום אחר, קבורתו תהיה כרוכה בתשלום של עד 120% ממחיר חלקת קבר בחיים (ראה להלן) בבית העלמין בו משפחתו מבקשת לקברו.

חשוב לזכור - חברת הקדישא שבעיר מגוריכם מחויבת לספק ליקירכם שנפטר קבורה חינם ללא כל תשלום. בכל אחד מהמקרים שלעיל, בהם רשאית חברת הקדישא לגבות תשלום עבור קבורת הנפטר, היא מחויבת במקביל גם לספק לנפטר חלקת קבר חינם, אך ייתכן שחלקה זו לא תהיה בבית העלמין בו הנכם מעוניינים או באזור המסוים בבית העלמין אותו ביקשתם, אלא בחלק אחר של בית העלמין או בבית עלמין אחר באותו אזור, בניהולה של אותה חברה קדישא.

חברת קבורה רשאית לגבות תשלומים נוספים עבור קבורה במקרים הבאים:
1. כאשר נגרמו לחברה הוצאות מיוחדות עקב העברת הנפטר ממקום הנמצא מחוץ לתחום טיפולה של החברה והבאתו לקבורה בבית העלמין שבטיפולה של החברה.
2. כאשר קיימת סטייה או הפסקה בדרך ממקום צאת הלוויה לבית העלמין, לפי דרישה מפורשת של המשפחה, לשם הספד המת או מתן כבוד אחרון לנפטר בדרך אחרת.
3. עבור אספקת תכריכים, שאינם תכריכים פשוטים.

חלקת קבר בחיים
אדם רשאי לרכוש בחייו חלקת קבר עבור עצמו, בן זוגו או הורהו.
אדם לא יכול לרכוש חלקת קבר ולמכור אותה לאחר.
החוק בישראל קובע כי אדם המבקש להבטיח לעצמו חלקת קבר בעודו בחיים נדרש לרכוש את החלקה. מחירי חלקות הקבר בחיים קבועים בחוק, וחברות הקבורה אינן יכולות לדרוש מחירים גבוהים מאלה הקבועים בחוק. התעריפים הקבועים בחוק משתנים ממקום למקום ומחברה קדישא אחת לאחרת, וכן מתעדכנים מדי שנה בהתאם למדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (רשימת תעריפי המקסימום נכון ליום 1.9.07 מצורפת בסוף זכותון זה).

תעריפים והנחות לרכישת חלקת קבר בחיים:
• תושב יהודי שהוא בן/בת זוג של נפטר, המבקש לרכוש חלקת קבר בחיים סמוכה לבן זוגו, הקבור בבית העלמין, ישלם עד 80% מתעריף הקבוע בחוק.
• תושב יהודי המבקש לרכוש חלקת קבר בחייו, שלא ביישוב מגוריו, ישלם עד 120% מהתעריף הקבוע בחוק.
• תושב יהודי, שאינו תושב ירושלים ומבקש לרכוש בירושלים חלקת קבר בחייו, ישלם עד 130% מהתעריף הקבוע בחוק.
• אדם הרוכש בחיים חלקת קבר המיועדת לקבורה זוגית (חלקת קבר בה ניתן לקבור את שני בני הזוג זה מעל זו), ישלם 80% מהתעריפים שלעיל (כלומר: אלמן/ה 80% מ-80% מהתעריף; חלקה שלא ביישוב המגורים 80% מ-120%; חלקה בירושלים למי שאינו תושב ירושלים 80% מ-130%).

זכויות משפחת הנפטר לעניין רכישת חלקת קבר בחיים
• לבני משפחת הנפטר יש 90 ימים להחליט האם ברצונם לרכוש חלקת קבר בחיים בסמוך ליקירם שנפטר. בתקופת זמן זו אסור לחברה קדישא לקבור נפטרים זרים בשתי חלקות הקבר הצמודות לנפטר (משני צידיו). "בן משפחה" הוא בן זוג, הורה, בן, בת, אח או אחות. אם הוגשו יותר משתי בקשות להיקבר בצמוד לנפטר, תינתן עדיפות לבן זוגו של הנפטר ולאחריו להוריו של הנפטר.
• אדם הרוכש חלקת קבר בחייו יכול לחזור בו. במקרה כזה יודיע האדם לחברה קדישא או למועצה הדתית על רצונו, ויקבל חזרה את כספו בצירוף הפרשי הצמדה מיום הרכישה ועד יום החזרת חלקת הקבר.
• על פי הנחיית משרד המשפטים, זכותם של בני משפחת נפטר לרכוש חלקת קבר צמודה לנפטר מתממשת גם באמצעות רכישת חלקה מעל לחלקת הנפטר. לכן כיום, בניגוד לעבר, חברות הקדישא אינן חייבות לממש זכות המשפחה לשמור חלקת קבר באמצעות שמירת חלקה צמודה הסמוכה לחלקת הנפטר אלא די בהכנת האפשרות לקבורה של אדם נוסף באותה חלקה, מעל הנפטר.

חשוב לדעת: חברות הקדישא אינן רשאיות לגבות מהרוכשים חלקות קבר בחיים כל תשלום נוסף עבור חלקת הקבר בחיים. יובהר, כי הוצאות יום הקבורה של מי שרכש חלקת קבר בחיים יכוסו בבוא היום על ידי המוסד לביטוח לאומי.

קבורה רוויה
שיטת הקבורה הנפוצה בישראל עד כה היא קבורת שדה, היינו קבורה במשטח אופקי ישר, בו מסודרים הקברים זה לצד זה במרחקים קבועים. בקבורת שדה ניתן לקבור לכל היותר בין 250 ל-300 נפטרים בדונם. בשנים האחרונות קיימת בישראל מצוקה הולכת וגוברת של קרקע לקבורה. אחד הפתרונות למצוקה זו היא קבורה רוויה, שמטרתה לחסוך בקרקע. קבורה רוויה פירושה קבורה בקומות. בדרך זו, ניתן לקבור בין 1,000 ל-1,500 נפטרים בדונם.
מדינת ישראל מעודדת קבורה רוויה, ולכן תושב יהודי הרוכש חלקת קבר בחיים, המיועדת לקבורה רוויה (קבורה חסכונית בקרקע), ישלם 75% מהתעריף הקבוע בחוק, ובהתאמה 75% מהתעריפים המוזלים שלעיל (כלומר, לדוגמא, אלמן/ה ישלם 75% מ-80% מהתעריף, וכו').
שיטות הקבורה הרוויה המותאמות להלכה היהודית הן:
1. קבורת מכפלה: קבורה זוגית של שני בני זוג בחלקת קבר אחת, אחד מעל השני וביניהם אדמה. המצבה שתוצב על הקבר לאחר פטירת בן הזוג הראשון, תפורק ביום הקבורה של בן הזוג השני, ותיבנה בשנית לאחר הטמנתו. המצבה שגודלה כגודל מצבה רגילה תכיל כיתוב לשני הנפטרים הטמונים בחלקה.
2. קבורת סנהדרין: קבורה בכוכים שנחפרו בצלע ההר ובמורדותיו, והינם במידות של קבר רגיל. בקיר נבנה חלון המשמש כפתח לקבר החצוב בהר. לאחר הכנסת הנפטר לקבר ממלאים את חלל החלון בשקי עפר ומוצבת פלטת שיש, עליה יכולה המשפחה להוסיף פלטה נוספת עם כיתוב כמקובל על גבי מצבה. מתחת לכל מצבה נבנה מדף אבן המאפשר למשפחה להניח על גביו נרות זיכרון וכדומה.
3. קבורה רמה: משטח קבורה אופקי הבנוי על גבי רצפת בטון (מרפסת) הנתמכת בעמודים. שיטת קבורה זו דומה לחלוטין לשיטת הקבורה המקובלת כקבורת שדה, פרט לעובדה כי תחת משטח הבטון הגדול המשמש כרצפה, ישנו חלל המשמש לקבורה במפלס נמוך יותר, ולעתים ישנה תקרה מעל שטח הקבורה המשמשת כמשטח קבורה לקומה נוספת.

אגרת קבורה
מספר רשויות מקומיות גובות "אגרת קבורה" באמצעות המיסים העירוניים. אגרה זו בדרך כלל מוסדרת בחוק עזר עירוני ועל פי רוב נועדה לממן הדפסת מודעות אבל, העמדת אוטובוס לרשות משפחת הנפטר ביום הלוויה וכדומה.
יודגש כי, תשלום אגרה זו הינו רשות בלבד ואין כל חובה לשלמו. על הרשות המקומית חלה חובה ליידע את התושבים שיש להם זכות לבחור האם לשלם אגרה זו , ואין היא רשאית לגבות אגרה זו באופן גורף מבלי לקבל לכך הסכמה.
חשוב להדגיש שתושב שיבחר שלא לשלם אגרה זו יהיה זכאי עדיין למלוא הוצאות יום הקבורה המשולמות על ידי הביטוח הלאומי ובכלל זה לקבורה חינם בבית העלמין במקום מגוריו. למעשה הוא לא יהיה זכאי רק לשירותים הנלווים אותם נועדה אגרה זו לממן (אך ספק אם הרשות המקומית יכולה לעקוב אחר הזכאים לשירותים אלה).

הזכות לקבורה אזרחית
בשנת 1996 נחקק חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית. החוק קובע כי לכל אדם זכות להיקבר על פי השקפתו בבית עלמין אזרחי חלופי (המוגדר כבית עלמין אזרחי שהקבורה בו תיעשה על פי השקפתו האישית של כל אדם).
למרות שהחוק קבע כי בתי עלמין כאלה יהיו באזורים שונים בארץ, ולמרות שחלף למעלה מעשור מאז נחקק, כיום קיים רק בית עלמין אחד שהוכר ואושר כבית עלמין אזרחי - בבאר שבע. קבורה בבתי עלמין אלה תעשה במימון המדינה. קבורה אזרחית אפשרית גם במקומות נוספים (למשל בקיבוצים ובמושבים שונים).
לפרטים נוספים בנושאי קבורה אזרחית ניתן לפנות ל:
מנוחה נכונה: 03-5440833
עלי שלכת: 1-800-333-188

קבורת מסופקים וחסרי דת
מסופק הוא מי שיש ספק לגבי יהדותו על פי היהדות האורתדוכסית.
חסר דת הוא אדם אשר אינו שייך לאף אחת מן הדתות המוכרות על ידי מדינת ישראל.
מדינת ישראל הקצתה בארבעה עשר בתי עלמין יהודיים קרקעות לקבורת מסופקים וחסרי דת (בערים אילת, ערד, דימונה, באר שבע, שדרות, אשקלון, אשדוד, ירושלים, בית שמש, עמק חפר, חיפה, עפולה, נצרת עילית, כרמיאל). ביישובים בהם לא הוקצתה חלקה בבית העלמין לקבורת מסופקים וחסרי דת, הוקמו בתי עלמין אזוריים, אשר נועדו לקבורת מסופקים וחסרי דת. בבתי עלמין אלה יכולים להיקבר גם בני זוג שאחד מהם אינו יהודי.
בבתי עלמין אלה נערכים טקסים אזרחיים, והם מפוקחים על ידי המוסד לביטוח לאומי.
הוצאות יום הקבורה של מסופקים וחסרי דת משולמות במלואן על-ידי המוסד לביטוח לאומי לחברות הקבורה, והן נועדו לכסות את מלוא הוצאות יום הקבורה, הכוללות: טהרה ורחיצת המת, תכריכים פשוטים, כריית הקבר, בניית דפנות הקבר, כיסוי הקבר ושילוט, הובלת המת ועריכת טקס הלוויה.
בבתי העלמין ובחלקות שנועדו לקבורת מסופקים וחסרי דת חלים הכללים לגבי רכישת חלקת קבר בחיים, כפי שפורט לעיל, בכפוף לתעריף שנקבע לחברת הקדישא המנהלת את בית העלמין.