שמחת הבת

"אַחַת הִיא, יוֹנָתִי תַמָּתִי--אַחַת הִיא לְאִמָּהּ, בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ; רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ, מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ." (שיר השירים ו' 9)

רקע
טקסים רשמיים בהם הוכנסו בנות ישראל לקהילה או טקסים מיוחדים לקריאת שמותיהן לא היו מקובלים בעת העתיקה. לידת בת צוינה ככל הנראה במסגרת נשית סגורה במהלכה זכתה היולדת לתמיכת נשות המשפחה. מסורת זו מקורה בתפיסה תרבותית פטריאכלית על-פיה הועדפו צאצאים ממין זכר בהנחה שאלו ימשיכו את המסורת ואת הזכויות הכלכליות של המשפחה.

בימי הביניים היו קהילות יהודיות שערכו טקסים לציון לידת בנות. בחלק מקהילות צרפת ואשכנז נערך טקס ה'חול-קרייש' ('קריאת החול' או 'הרמת החול'), במסגרתו ניתן שם לתינוקת וצוינה חזרת היולדת לקהילה. טקס זה נערך בבית היולדת בשבת הרביעית שלאחר הלידה, בנוכחות נשות הקהילה (לעתים רחוקות נכחו בטקס גם האב וגברים נוספים). ְיַלְדוֹת הקהילה לקחו חלק מרכזי ופיעל בטקס ובכך קיבלו את התינוקת החדשה לתוך חברתן. עיקר הטקס היה בהענקת שֵם התינוקת שהוכרז בקול רם על ידי האֵם, כשלְשִמעוֹ הרימו הילדות את העריסה וחזרו עליו, במעין פעולה סמלית של הענקת תוקף רשמי לשם; בספרד נערך טקס ה'האדאס' או ה'לאס פאדאס' ('גורל' בלאטינית) בלילה השמיני שלאחר הלידה. הטקס נחוג בקרב בני משפחה ומקורבים בבית היולדת, ולווה באכילת פירות ובשתית יין, בשירים, בתופים ובמחולות. במרכז הטקס עמד מנהג העברת התינוקת לבושה בלבן מיד ליד, כאשר כל אורח בתורו העניק לה את ברכתו ואיחוליו לחיים טובים ולמזל טוב.

עדויות מלמדות כי בראשית העת החדשה נהגו קהילות במזרח טקס 'זבד בת' ('מתנת הבת') שנערך בימים שלאחר הלידה בבית הכנסת או בבית היולדת, בנוכחות התינוקת, הוריה והקהילה כולה. במהלך הטקס נקראה התינוקת בשם במסגרת ברכה מיוחדת ונאמרו פסוקים ופיוטים העוסקים בבנות, בתודה ובברכה. התינוקת הולבשה חגיגית והטקס לווה בשירים ובמיני מתיקה מיוחדים שהוכנו עבור האירוע. בחלק מקהילות המזרח שולב 'זבד הבת' במנהגים ייחודיים נוספים שהדגישו את ההגנה על התינוקת והיולדת ואת מרכזיות תפקיד מיילדת.

עם הזמן נקבע ברבות מקהילות ישראל מנהג ציון לידת הבת בתפילת הבוקר שבשבת הראשונה שלאחר הלידה. האב הטרי נקרא לעלות אל במת בית הכנסת בעת הקריאה בתורה, כשהקהל מלווה אותו בשירים ובפיוטים. הגבאי מברך את האב בברכת 'מי שברך' ובאיחולי בריאות ליולדת ולבת הטרייה ולאחר מכן מכריז האב את שם התינוקת ברבים. היולדת והתינוקת לא נוכחות על פי רוב בטקס. יש החוזרים ומציינים את לידת הבת כמה שבועות לאחר הלידה בעריכת קידוש ובהגשת כיבוד קל לאחר תפילת השבת, בנוכחות האם והתינוקת ובליווי נאומים ודרשות.

בשנים האחרונות משפחות רבות מחפשות דרכים מסורתיות מחודשות לציון האירוע. הטקסים המסורתיים, ובראשם טקס זבד הבת זוכים לעדנה ולהתחדשות רעיונית.

בחירת שם לתינוקת
"שלושה שמות נקראו לו לאדם: אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראים לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו" (מדרש תנחומא ויקהל, א);מתן שם, או קריאה בשם, היא ממעשיו הראשונים של האלהים בבריאת העולם. גם האדם הראשון מוכיח את כוחו במתן שמות. במתן שם לבנם, לוקחים גם ההורים חלק במעשה הבריאה והופכים שותפים לאלהים כ'עושה מעשה בראשית'.

במסורת היהודית קיים מתח בין תפיסות שונות אשר למשמעות השם הניתן לילד. ישנם מקורות המדגישים את מעשי האדם ותופסים את השם כביטוי להעדפות וציפיות ההורים: וישנם מקורות (בעיקר קבליים) המייחסים משמעות מאגית-גורלית לשמו של אדם.

המסורת היהודית מעודדת לקרוא בשמות עבריים ובשמות בעלי משמעות חיובית. שמות מתאימים ניתן למצוא למשל בפרשת השבוע של השבת הסמוכה ליום הלידה ובלוח החגים הסמוכים.
שמו של תינוק זכר ניתן כאמור, על-פי המנהג המסורתי, במסגרת טקס ברית המילה וכחלק מפסוקי הברכה והזיכרון המצוטטים בטקס. מעמד זה, בו נכנס התינוק בבריתו של אברהם אבינו הוא שמעניק לשם שנבחר תוקף, חגיגיות ומשמעות

טקסים ומנהגים
המסורת היהודית מציעה מגוון של טקסים ומנהגים לחגיגת הולדת הבת:

גרסה "נשית" לברית המילה: ישנם טקסי שמחת הדומים לחלוטין לטקס ברית המילה, למעט אקט החיתוך עצמו. טקס כזה נערך ביום השמיני ללידה, כולל 'קוואטרים' המובילים את התינוקת על כרית וכן 'סנדק' או 'סנדקית' שישאו את התינוקת על ברכיהם. הטקס כולל שימוש בכיסא אליהו הנביא או במקבילתו הנשית: כיסא מרים/ כיסא דבורה. בטקס נאמרים מרבית פסוקי הברית תוך התאמתם ללשון נקבה, והתינוקת מתברכת בברכה 'כשם שנכנסה בברית, כך תיכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים'. כמו כן, נקראת הבת בשם בנוסח המקובל בברית המילה.

טקס קבלת פנים: טקס בו מעצבים ההורים טקס מקורי לכבוד בתם במטרה לציין את בואה לעולם ואת כניסתה לקהילה ולעם. טקס שכזה כולל דברי הלל והודיה לאלוהים על פלא הלידה, קריאת שם (אם לא נקראה כבר קודם לכן), הקראת פסוקים, אמירת ברכות לתינוקת, ברכת הגומל ליולדת, נטיעת עץ, סעודה, וכן דרשות, נאומים, פיוטים וקטעי שירה שונים.


טקס חניכה: טקס המציין את שינוי הסטטוס של הבת ואת כניסתה בברית עמנו. טקסים אלו כוללים על פי רוב גם מרכיב פולחני, מעשי ואקטיבי המציין את המעבר. במשך השנים פותחו
בקהילות מסורתיות שונות, ובצפון אמריקה בפרט, המנהגים הבאים: 
•ברית מלח: "נתתי לך ולבניך ולבנותיך אתך לחוק עולם, ברית מלח עולם היא לפני ה'" (במדבר י"ח, 19) ). טקס זה מבוסס על מנהג עממי קדום לפיו מפזרים מלח על עור התינוקת בכדי לחזק את עורה ולהבטיח את מזלה הטוב. המלח, חומר שאינו כלה, מסמל נצחיות, והוא נקשר בקיום הברית במקרא. פיזור המלח בא להחליף את הסמליות שבחיתוך בבשר הבנים.
•ברית-מים: "יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם" (בראשית י"ח 4). ברית לבת בו טובלים את רגלי התינוקת במים לשם קבלת פני התינוקת לעולם. ברית זו מסמלת את הכניסה לחיק הנשיות המאופיינת במים ולחיק היהדות, לאור הפרשנות הימי-ביניימית לפיה בעת שאברהם אבינו נימול, שרה אמנו טבלה במים.
•ברית-נרות: טקס שמחת הבת בו מודלקים נרות סביב התינוקת. הנרות מסמלים את תפקידה המסורתי של האישה בהדלקת נרות שבת וכן את התקווה והעוצמה הכרוכות באש - עוצמה שיש בה הרס ובנייה. טקס זה מסמל אף את נר התמיד ואת נר הבדלה, המסמל מעברים ושינויים ביהדות..
•ברית-קהילה: טקס המבוסס על מנהג ספרדי קדום בו מועברת התינוקת בין אנשי ונשות הקהילה הניצבים בשתי שורות וכל אחד מן האורחים נותן לה את ברכתו למזל טוב, או שהיא נישאת בידי הוריה בין השורות, בדומה לכלה הפוסעת אל חופתה.

סדר שמחת הבת
להלן נוסח סדר שמחת הבת המוצע על-ידי רבני התנועה המסורתית:

כולם שרים: אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ, אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ. הוֹדוּ לַייָ כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
מנחה: בְּרוּכָה אַתְּ לַייָ בִּתִּי
יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ, כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה. וַיְבָרְכוּ אֶת רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ, 'אֲחֹתֵנוּ, אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה'.
ההורים: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, יְיָ אֶחָד. והקהל חוזר.
ההורים: יְיָ מֶלֶךְ, יְיָ מָלָךְ, יְיָ יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד. והקהל חוזר.
ההורים: אָנָּא יְיָ הוֹשִׁיעָה נָּא. והקהל חוזר.
ההורים: אָנָּא יְיָ הַצְלִיחָה נָא. והקהל חוזר.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן.

ההורים: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ
לְהַכְנִיס אֶת בִּתֵּנוּ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה.

והקהל עונה: אָמֵן. כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנְסָה לִבְרִית, כֵּן תִּכָּנֵס לְתוֹרָה וּלְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים.

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְאִמּוֹתֵינוּ שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה, וּמִרְיָם הַנְּבִיאָה וַאֲבִיגַיִל, וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַּת אֲבִיחַיִל, הוּא יְבָרֵךְ אֶת הַיַּלְדָּה הַנְּעִימָה הַזֹּאת, וְיִקָּרֵא שְׁמָהּ בְּיִשְׂרָאֵל ______ בְּמַזָּל טוֹב וּבִשְׁעַת בְּרָכָה, וִיגַדְּלָהּ בִּבְרִיאוּת, שָׁלוֹם וּמְנוּחָה, וִיזַכֶּה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ לִרְאוֹת בְּשִמְחָתָהּ וּבְחֻפָּתָהּ. יִשְׂמַח הָאָב בְּיוֹצֵאת חֲלָצָיו, וְתָגֵל אִמָּהּ בִּפְרִי בִטְנָהּ. _____ זוֹ הַקְּטַנָּה גְּדוֹלָה תִהְיֶה. כְּשֵׁם שֶׁזְּכִיתֶם לְזַבְּדָהּ כֵּן תִּזְכּוּ לַהֲבִיאָהּ בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלוֹם לְתוֹרָה וּלְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים. וְכֵן יְהִי רָצוֹן, וְנֹאמַר אָמֵן.

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אִמּוֹתֵינוּ, בָּרֵךְ אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת בַּבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה, הַכְּתוּבָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ, הָאֲמוּרָה בְּפִי אַהֲרֹן וּבָנָיו, עַם קְדֹשֶׁךָ, כָּאָמוּר: יְשִׂימֵךְ אֱלֹהִים כְּשָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה. יְבָרְכֵךְ יְיָ וְיִשְׁמְרֵךְ. יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלַיִךְ וִיחֻנֵּך. יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלַיִךְ וְיָשֵׂם לָךְ שָׁלוֹם.
* הסבר השם ודברי תורה *
ההורים: אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וְאִמּוֹתֵינוּ, מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְךָ עַל הַמַּתָּנָה הַיְקָרָה מִכֹּל שֶׁל חַיִּים חֲדָשִׁים וּבִרְכַּת הַהוֹרוּת הַמְשַׁתֶּפֶת אוֹתָנוּ בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. בּוֹרֵא עוֹלָם, בָּרֵךְ נָא אֶת בִּתֵּנוּ זוֹ ________ וְתֵן לָהּ חַיִּים אֲרֻכִּים וְשֵׂכֶל טוֹב. תֵּן בָּנוּ דֵעָה, בִינָה וְאַהֲבָה, שֶׁנֵּדַע לְגַדֵּל אוֹתָהּ לְאַהֲבַת הַתּוֹרָה וּלְאַהֲבַת הַבְּרִיּוֹת. תֵּן לָהּ חַיִּים טוֹבִים, בְּרִיאוּת, אֹשֶׁר וְשִׂמְחָה, וְשֶׁתִּהְיֶה שְׁלֵמָה עִמְּךָ וְעִם עַצְמָהּ. תֵּן לָהּ לֵב טוֹב לֶאֱהֹב בּוֹ אֶת כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ. וְתֵן בְּלִבָּהּ אַהֲבַת תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם וְיִרְאַת חֵטְא, שֶׁתֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַיֹּשֶׁר וְהָאֱמֶת כָּל יָמֶיהָ. וְכֵן יְהִי רָצוֹן, וְנֹאמַר אָמֵן.
(הסדר מבוסס על טקס 'זבד הבת' מתוך סידור "ואני תפילתי".)